מלחמת סיני | הרקע לפרוץ המלחמה
English: Suez Crisis

הרקע לפרוץ המלחמה

מלחמת העצמאות של ישראל הסתיימה בהסכמי שביתת נשק עם המדינות שתקפו אותה ב-1948, ולא בהסכמי שלום. ניסוחם המעורפל של הסכמים אלו, ואי הבהירות בנוגע ל"אזורים המפורזים" (שלא היו בגבול מצרים), הביאו להחרפה ביחסי ישראל עם מדינות ערב: מסיום מלחמת העצמאות עד מבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים וחוליות טרור פלסטיני, שהסתננו מרצועת עזה ומאזורים אחרים. באוגוסט 1955 הפעילו המצרים את ה"פדאיון", שהיו יחידות פשיטה וטרור ערביות קטנות, לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הגיבה מדי פעם בפעולות גמול בהיקף הולך וגובר, והקימה את יחידה 101 למטרה זאת. היחידה התקיימה כגוף עצמאי רק כ-5 חודשים, אך הספיקה לבצע מבצעים רבים, דוגמת מבצע כפפות משי, כמו גם פעולות אלימות נגד מטרות אזרחיות (שהידועה בהן היא פעולת קיביה), בכך נגרמה הסלמה בפגיעה באזרחים משני הצדדים.

בנוסף להידרדרות בביטחון האישי, בעיקר באזורי הספר, היה בישראל חשש כבד מפני התחדשות המלחמה בין המדינה הצעירה והענייה לבין מדינות ערב, שהתקשו להשלים עם תבוסתן במלחמת 1948.[1]

בספטמבר 1955 חתמה מצרים על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית עם צ'כוסלובקיה (בהשראת ברית המועצות). עסקה זו, אף על פי שתוארה כמסחרית בלבד, כללה כמויות גדולות של נשק חדיש, הצביעה על כוונת תוקפנות כלפי ישראל, ושינתה במובהק את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בעקבותיה חשה מצרים חזקה יותר מבחינה צבאית, והמשיכה את התעצמותה ברכישה של כוחות שריון, ים ואוויר. ב-24 באוקטובר 1956, כשבועיים לאחר מבצע שומרון - פעולת גמול נרחבת בקלקיליה, הוקם פיקוד צבאי ערבי משותף (מצרי-ירדני-סורי).

מהדורת חדשות באנגלית על הלאמת התעלה

ב-18 ביולי 1956 נסוגו כוחות הצבא הבריטיים מתעלת סואץ בהתאם לסיכום עם המצרים. ההתעצמות הצבאית והגיבוי מירדן ומסוריה וכן הצורך לממן את בניית סכר אסואן, הביאו את מצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר, להכריז ב-26 ביולי 1956 על הלאמת חברת תעלת סואץ. חברה זו הייתה בשליטתן של בריטניה וצרפת, והן לא היו מוכנות לוותר על נכס בעל משמעות כלכלית רבה כל כך. מבחינת ישראל, הייתה המלחמה בעיקר תגובה לסגירת מצרי טיראן על ידי מצרים בפני כלי שיט ישראליים, צעד שהביא את נמל אילת לשיתוק מוחלט. מטרה עיקרית נוספת הייתה השמדת בסיסי ה"פדאיון", כדי להפסיק את חדירתם לישראל, לאחר שפעולות הגמול נכשלו בכך.

ההיסטוריון נתנאל לורך בספרו "בצבת מעצמות", טוען כי למרות כל האמור לעיל, ישראל נדחפה על ידי צרפת למלחמה בניגוד לרצונה. לטענתו, המסמכים שמקורם בארכיונים של ממשלות צרפת, בריטניה וישראל, מראים כי הצרפתים ביקשו מישראל להתחיל בעימות, כדי שתהיה לבריטים ולצרפתים עילה לכבוש את סביבות התעלה. כך ניסו צרפת ובריטניה לחייב את מצרים לשמור על מעמדה הבינלאומי של התעלה. על פי טענה זו, ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, ביקש להימנע מכניסה למלחמה, אך כיוון שישראל הייתה תלויה באותם ימים בסיוע של צרפת - לא נותרה בידיו ברירה. זאת, על אף שידע שמעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמיוחד במסגרת האומות המאוחדות - ייפגע.

שאול ברטל, בספרו "הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1956-1949", טוען שהמלחמה, לפחות בכל האמור באשר לרצועת עזה ולמבואות סיני, הייתה בלתי נמנעת. זאת בשל פעילות ה"פדאיון" שהלכה והתגברה, לא רק מרצועת עזה, אלא גם מירדן ומסוריה.[2] ספרו של ברטל, המתבסס על דו"חות מודיעין ומקורות ערביים, טוען כי למעשה מלחמת סיני מהווה הסלמה של פעולות הגמול. לאחר המלחמה, הרבו גורמים ישראליים רשמיים, כולל משה דיין עצמו, לציין כי אחת הסיבות המרכזיות שהניעה אותם לצאת למלחמת סיני הייתה הרצון לשים קץ לפעולות ה"פדאיון".