מלחמת סיני | ערב המלחמה
English: Suez Crisis

ערב המלחמה

תותחי החוף שהוצבו ב ראס נצרני וחסמו את מצרי טיראן לשייט ישראלי - במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל

מאז מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, לא בוצעו שינויים ביחסים החברתיים בתוך צבא מצרים, אף על פי שהמשטר החדש ראה בכך את אחת ממטרותיו המוצהרות הראשונות. דרג הפיקוד הגבוה עדיין יצא נשכר מהפער החברתי בצבא, כפי שהיה בעת המשטר המלוכני (ראו היסטוריה מודרנית של מצרים). הדרגים הנמוכים יותר חיקו את מפקדיהם, וכך המשיך הצבא לסבול מאותו חוסר יעילות שהיה מנת חלקו במהלך מלחמת העצמאות. בעיה נוספת הייתה מחסור בידע שנדרש להפעלה יעילה של כלי הנשק שנרכשו על ידם משבע מדינות שונות.

מצרים פיזרה את מאמציה הצבאיים והפוליטיים בשלוש חזיתות שונות:

  • הפעלת ה"פדאיון" בקנה מידה נרחב יותר בשטח ישראל.
  • הזרמת כוחות צבא רבים לחצי האי סיני, ובניית בסיסים לקראת התקפה על ישראל.
  • אף על פי שיש ספק אם הייתה יכולה מצרים להתמודד מול התקפה בריטית-צרפתית, היא בכל זאת החזירה כוחות רבים מסיני (שכללו מספר עוצבות שריון) אל אזור התעלה, כדי להדוף את ההתקפה הצפויה.

מצב זה של חולשה זמנית הקנה לישראל יתרון ברור, והוביל למסקנה כי יש ליישם פעולת מנע, בטרם תושלמנה הכנות הצבא המצרי במלואן. בצה"ל חלו שינויים רבים מאז המלחמה האחרונה: הוקם מערך המילואים, יחד עם אפשרות גיוס כלי רכב וציוד מכני כבד מהמגזר האזרחי. הושלם תהליך של קליטת חימוש חדיש (לרבות טנקים), והחלה להיבנות תורת לחימה יסודית ואחידה, אם כי יש ספק אם היא הבשילה עד מועד המלחמה.

הרקע הבינלאומי

  • בארצות הברית עמדו להתקיים בנובמבר 1956 בחירות לנשיאות. הנשיא המכהן, דווייט אייזנהאואר, שאף להיבחר לכהונה שנייה, ולכן ממשלו לא היה פנוי דיו לעסוק בבעיות המזרח התיכון.
  • באוקטובר פלש צבא ברית המועצות להונגריה כדי לדכא את המרד ההונגרי, ועל כן נראה היה שההנהגה הסובייטית עסוקה מדי מכדי להקדיש תשומת לב רבה למלחמה בסיני.
  • עם זאת, בגלל האינטרס שהיה לארצות הברית באספקת הנפט מארצות ערב, הממשל הרפובליקני נטה יותר לצד מדינות ערב, שחלקן היו ספקיות של דלק. בנוסף לכך, רצו המעצמות הגדולות לדחוק את רגליהן של בריטניה ושל צרפת. כך נוצרה קואליציה נדירה של ברית המועצות וארצות הברית נגד יוזמות המלחמה.
  • בריטניה, אף שנפגעה כלכלית מהלאמת תעלת סואץ בידי המצרים, הייתה פחות נלהבת לצאת למערכה מאשר צרפת. זאת בין היתר משום שהבריטים היו מחויבים בהסכם הגנה עם ממלכת ירדן. זו כנראה אחת הסיבות שבן-גוריון חשש שמא בריטניה לא תעמוד בהסכם. מן הצד השני, הבריטים שאפו להפיל את משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שלדעתם איים על מעמדם בירדן ובעיראק.
  • עבד אל נאצר אף היווה איום על מדיניותה הקולוניאלית של צרפת, בכך שתמך במורדים באלג'יריה. על כן צרפת התקרבה לישראל, כדי שזו תהווה משקל נגד ותחליש את מצרים, ובכך תסייע בעקיפין בדיכוי המרידות בצפון אפריקה. חשיבות השליטה בתעלת סואץ הייתה משנית בעבור צרפת, בהשוואה לבריטניה, מאחר שהיו לה מקורות נפט אחרים.
  • על רקע המשבר במזרח התיכון, והתעוררות האהדה לישראל בממשל הצרפתי, הצליח הממסד הביטחוני בישראל לקבל מצרפת התחייבות להספקת כור גרעיני, שהוקם בשנים הבאות בדימונה.[3]

אספקת נשק מצרפת לישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע יונה

ב-1955 יצאה לפועל עסקת נשק צ'כוסלובקית-מצרית, במסגרתה סופקו למצרים מאות מטוסי קרב וטנקים חדישים, וציוד לחימה רב אחר. בעקבות כך חתמה ישראל עם צרפת על עסקה גדולה להספקת נשק כבד ומטוסים. המבצע החשאי להבאת הנשק לישראל במטוסי תובלה נקרא "מבצע יונה", על שם יונה הנביא המקראי שנבלע על ידי דג גדול ונפלט מבטנו. העסקה כללה 61 מטוסי מיסטר מדגם 4A, כ-66 טנקים מדגם סופר שרמן, כ-100 טנקים קלים AMX-13 (שכפי שעתיד להתברר, תחמושתם לא הייתה מסוגלת לחדור את שריון הטנקים המצריים, למעט בנקודות תורפה מעטות; אולם בלחימת שריון נגד שריון, לא ניתן לכוון במדויק את מקום הפגיעה בטנק), כלי רק"מ נוספים ותחמושת.

על אף חשאיות המבצע והרגישות המודיעינית של פרטי העסקה, לא התאפק בן-גוריון מלרמוז עליה ב-15 באוקטובר 1956 מעל בימת הכנסת. ראש הממשלה קרא שיר מאת נתן אלתרמן, שבו תיאר את הפריקה הלילית של הנשק בנמל הקישון, בה נכח המשורר-הפובליציסט. בסיום קריאת השיר, אמר בן-גוריון: "עד כאן דברי המשורר. בפרוזה הדלה שלי אומר רק, כי חל שינוי ניכר לטובה ביכולתו של צה"ל".

בעקבות המבצע היה צורך לבצע התאמות ושינויים בתורת הלחימה של צה"ל, כדי לנצל את יתרונותיו של הנשק החדיש. בספטמבר 1956 החלו דיונים על שינויים במבנה היחידות ובתורת הלחימה, אולם הם טרם הבשילו להחלטות ארגוניות.

ועידת סוור

בין 22 ל-24 באוקטובר 1956 כינסו הצרפתים מושב משולש וחשאי כדי לדון, יחד עם עמיתיהם, ביוזמה הצבאית נגד מצרים. המפגש נקבע בפרוור ליד פריז בשם סוור (Sèvres). מישראל הגיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון מלווה ברמטכ"ל, משה דיין, ראש לשכתו מרדכי בר און, ראש אגף המבצעים, מאיר עמית, ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. הנציגים הבריטים היו שר החוץ סלווין לויד, ותת-מזכיר המדינה הקבוע, הממונה על השירותים החשאיים, סר פטריק דין. בצד הצרפתי השתתפו ראש ממשלת צרפת גי מולה, שר החוץ כריסטיאן פינו, שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי והרמטכ"ל מוריס שאל.

בפני משתתפי הוועידה עמדו מספר מכשולים בדרך לפעולה המשותפת. העיקריים שבהם היו:

  • הבריטים והצרפתים דרשו שישראל תפתח במלחמה, ורק לאחר יממה הן תצטרפנה. בן-גוריון סירב לכך בתוקף, ואף איים לעזוב את הוועידה בגלל כך. הוא חשש כנראה מהאפשרות שהמעצמות לא תקיימנה את חלקן, וישראל תישאר לבדה במערכה וגם בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. הצדדים הסכימו להצעת פשרה של הרמטכ"ל הצרפתי, שלפיה ישראל תפתח במבצע מוגבל שייראה כפעולת גמול, ובעקבותיו תצגנה המעצמות אולטימטום לשני הצדדים, שהפרתו לכאורה תיתן להן עילה לתקוף את מצרים.
  • דרישת בן-גוריון לספק לישראל כיסוי אווירי של שתי המעצמות והשמדת חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע על ידי מקבילו - חיל האוויר הבריטי. ראש ממשלת ישראל חשש ממתקפה אווירית על ערי ישראל, בעוד צה"ל תוקף בתעלת סואץ. לכן הוא דרש לקבל התחייבות בכתב מראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, כי חיל האוויר המלכותי יפעל במטרה להרוס כליל את הכוח האווירי המצרי.
  • הבריטים לא רצו לחתום על כל מסמך אשר יקשור אותם ל"קנוניה" נגד מדינה אחרת. בפרט, הם ביקשו שלא לפעול נגד ירדן אם זו תצטרף למלחמה, בגלל הסכם ההגנה ביניהן. אך בסופו של דבר נכנעו.

לאחר התפשרויות מצד כל המשתתפים בוועידה המשולשת, הגיעו הצדדים להסכמה, וחתמו על פרוטוקול הוועידה. בנוסף לכך, בסיכום הפגישה נרשמו ההתחייבויות של המעצמות כלפי ישראל, שהעיקריות שבהן היו:

  • ב-28 באוקטובר, ערב המבצע, תציב צרפת שלוש סיירות נגד-מטוסים ליד הערים תל אביב וחיפה, אליהן יתווספו שתי טייסות של מטוסי יירוט צרפתיים בבסיסי חיל האוויר הישראלי. הכוח הזה אכן עתיד להשתתף באופן פעיל בהגנתה של ישראל ב-29 וב-30 באוקטובר.
  • ב-29 באוקטובר אחר הצהריים יצנח כוח ישראלי בקרבת התעלה. זו תהיה פעולת פרובוקציה, שתהווה עילה בשביל בריטניה וצרפת להגיש אולטימטום למצרים ולישראל, בתביעה לפינוי מיידי של כל הכוחות הצבאיים מרצועה ברוחב של כעשרים קילומטר משני צדי תעלת סואץ, להבטחת שלום השיט הבינלאומי בתעלה. ישראל תקבל את האולטימטום, כביכול, ותהיה מוכנה לפנות את הכוח שהוצנח.[4]
  • בהנחה שמצרים תסרב לדרישה, בריטניה וצרפת תפתחנה במלחמה עם מצרים, עם שחר 30 באוקטובר. שתי המעצמות תתקופנה תחילה את חיל האוויר המצרי במטרה להשמידו, ולאחר שיושג יעד זה, יוכלו הכוחות הצרפתים שהגנו על שמי ישראל, לעזוב במהלך אותו היום.
  • שתי המעצמות התחייבו, כי ההסדרים שלאחר המלחמה יבטיחו תנועה חופשית של כלי שיט ישראלים במצרי טיראן, וזאת ללא תלות בתוצאות המדיניות של המלחמה, וכן שרצועת עזה לא תוכל עוד לשמש בסיס לפעולות טרור נגד ישראל.
  • כתוצאת לוואי של הוועידה, התקבלו הסכמות עם ממשלת צרפת, שהובילו להסכם להספקת כור גרעיני לישראל, שנחתם באוקטובר 1957.

מטרות המלחמה מצידה של ישראל

מטרות המערכה, כפי שהוגדרו לצה"ל, היו:

  • השמדה של בסיסי ה"פדאיון" ברצועת עזה ועל גבול סיני.
  • מניעת התקפה מצרית, לפחות בטווח הקצר, על ידי הריסת המערך הלוגיסטי המצרי ושדות התעופה בסיני.
  • פתיחת מפרץ אילת לשיט ישראלי.

לישראל יוחסו גם שורה של מטרות מדיניות, ובהן:

  • הפלת משטרו של גמאל עבד אל-נאצר.
  • השגת הסכם שלום עם מצרים.
  • פתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי.