מצפה רמון | היסטוריה
English: Mitzpe Ramon

היסטוריה

בשנת 1951 הוקם במקום מחנה עובדים לפועלים שעסקו בסלילת כביש 40 לאילת. ב-26 במאי 1956 הגיעו המתיישבים הראשונים למקום, בהנהגת חגי אבריאל, וייסדו יישוב קואופרטיבי של עובדי מפעל לניצול מחצבים ממכתש רמון[3]. לאחר כשנה פורק הקואופרטיב, תוך שהמוסדות המיישבים לקחו עליהם את חובותיו[4], ומצפה רמון הייתה לעיירה[5]. בשנותיו הראשונות הובאו ליישוב מים במכליות והיו בעיות באספקת החשמל, המים ובפינוי האשפה. בנוסף לעבודה במכתש בכריית חרסית וגבס, התושבים התפרנסו מעבודות בנייה במקום, משירותים וממסחר (בין השאר עם הנוסעים בדרך לאילת).

לאחר חמש שנים התגוררו במקום 370 תושבים ובהם 160 ילדים, רובם ותיקים בישראל. באותה תקופה נבנו במקום 180 יחידות דיור במטרה לקלוט עולים חדשים[6]. אף על פי שהעיירה הייתה בתחום המועצה האזורית רמת הנגב, היא נוהלה על ידי משרד הביטחון[7]. בשנת 1959 תיאר יאיר קוטלר את המקום[8]:

"אין זה מן הדברים הקלים להתקבל למגורים במצפה רמון. זהו יישוב אקסקלוסיבי שכל תושב בו עובר סלקציה קפדנית לפני שמאשרים לו מגורי קבע בעיירה. ... להזרים למצפה רמון צעירים בריאים בעלי כושר עבודה וקצת חזון. הסייג הביטחוני הוא קפדני ביותר. מצפה רמון מיושבת בעיקר על ידי חברי מפא"י שגילם הממוצע בין 25 ל-35."

בסוף שנת 1961 הגיעה למקום חבורה של כ-80 צעירים שביקשו להקים בקרבת מקום עיר[7] קואופרטיבית, אך קיבלו אישור להצטרף רק ליישוב הקיים. לאחר כשנה, הקבוצה התפרקה ועזבה את המקום[9]. באותן שנים הגיעו ליישוב עולים חדשים מצפון אפריקה ומרומניה, וב-1972 התגוררו בו כ-1,400 תושבים בכ-300 משקי בית.

היישוב ספג מהלומה כלכלית עם סיום סלילת כביש הערבה בספטמבר 1967, ומעבר התנועה לאילת לכביש זה. לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים תוכננה העברת הבסיסים הצבאיים מסיני ופתחת רפיח למצפה רמון. לצורך כך הוקמו שכונות חדשות צמודות קרקע למאות אנשי קבע. בעקבות מבצע שלום הגליל השתנו פני הדברים ורוב אנשי הקבע נשלחו צפונה, אולם בסיס חיל האוויר איתם שפונה מסיני והוקם בקרבת מקום כבסיס חיל האוויר רמון הביא להגדלת האוכלוסייה ביישוב.

בשנת 1988 מנתה מצפה רמון כ-3,000 תושבים. החל בשנת 1990, עם קליטת העלייה מחבר העמים, המשיך היישוב להתרחב.