מצרים | היסטוריה
English: Egypt

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של מצרים, היסטוריה של מצרים העתיקה

אחרי פלישת החיקסוסים וגירושם לאחר 150 שנה, בשנת 1570 לפנה"ס לערך, המצרים יצאו למסעות כיבושים ברחבי הסהר הפורה, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב ומצרים חזרה עד מהרה לגבולותיה הטבעיים. במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-7 לפני הספירה נשלטה מצרים על ידי האשורים (664– 671 לפנה"ס). הבבלים, יורשי האימפריה האשורית, לא הצליחו לקיים את שלטון האימפריה במצרים, אך יורשיהם הפרסים הצליחו ובמהלך רוב המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס שלטה במצרים האימפריה הפרסית. עם זאת, המצרים שמרו על תרבותם הייחודית. כאשר אלכסנדר הגדול כבש אותה בשנת 332 לפנה"ס, מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר פיצול האימפריה של אלכסנדר הגדול, אחד מהמפקדים שלו, תלמי הראשון, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה ה-1 לפנה"ס.

הפירמידה הגדולה של גיזה במרכז תעשיית התיירות המצרית.

בשנת 30 לפנה"ס נכבשה מצרים על ידי צבאות רומא. כשנחלקה האימפריה הרומית לשניים, עברה מצרים לאימפריה הרומית המזרחית – האימפריה הביזנטית. בין השנים 639641 נכבשה מצרים על ידי הערבים בהנהגת הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הקלות שבה נכבשה מצרים על ידי הערבים המוסלמים נבעה מן היחסים הדתיים המעורערים בין הכנסייה הביזנטית לבין הכנסייה הקופטית המקומית. הכיבוש המוסלמי הבטיח את זכותם של הנוצרים לשמור על דתם בתמורה לתשלום מס גולגולת לשלטונות המוסלמים. על פי הערכות בשנת 725, ערב סיום שלטונו של בית אומיה ועלייתו של בית עבאס היו עדיין יותר מ-90% מתושבי מצרים נוצרים קופטים, זאת בשל המדיניות המוסלמית אשר ביקשה להשתמש במצרים כגשר לכיבוש מדינות צפון אפריקה ואירופה ואשר ראתה בתושבים הנוצריים מקור הכנסה לטיפוח מכונת הג'יהאד באמצעות המיסים שנגבו מהם. אסלומה של מצרים הפך למוחשי יותר עם הגירתם של שבטים ערביים מחצי האי ערב והגעתם של עוד כוחות צבא; הערבים המוסלמים שהגיעו למצרים היו בעלי זכויות חוקיות ודתיות רבות יותר משל האוכלוסייה הילידית, זאת לצד קיפוח האוכלוסייה הילידית הנוצרית ואסלום בכוח במקרים רבים, תרמו לירידת שיעור הנוצרים באוכלוסייה המצרית ועליית שיעור הערבים והמוסלמים בה.

החל מן המאה ה-12 ועד למאה ה-16 נשלטה מצרים על ידי שושלות ממלוכיות שונות. רשמית הפכה מצרים לאיילט עות'מאני בשנת 1512 עם תבוסת הצבא הממלוכי על ידי הסולטאן סלים הראשון, אך למעשה המשיכו ביים ממלוכים לשמור על צבאות העבדים שלהם ובעזרתם לשלוט על הארץ, במקביל לנציב מטעם האימפריה העות'מאנית - הוואלי. שלטון דו-ראשי זה נמשך עד 1798, אז נכבשה מצרים על ידי נפוליאון. על אף שב־1801 עזבו אחרוני הכוחות הצרפתיים את אדמת מצרים, השתנה מאזן הכוחות הפנימי במצרים באופן דרמטי, הביים הממלוכים נחלשו מאוד במלחמה וקופתם המדוללת הקשתה עליהם מאוד לרכוש עבדים חדשים ולאמנם כחיילים. גם האימפריה העות'מאנית הוכיחה את אוזלת ידה במלחמות נגד נפוליאון שגורש בסופו של דבר על ידי הצי הבריטי. את המצב ניצל מוחמד עלי, קצין עות'מאני צעיר ממוצא אלבני שתפס את השלטון במצרים בשנת 1805. מוחמד עלי ייסד שושלת שהנהיגה את מצרים עד שנת 1952, רשמית המשיכה להיות מצרים חלק מן האימפריה העות'מאנית עד 1882, עת הועברה לחסות האימפריה הבריטית, אך למעשה שמרו מוחמד עלי ויורשיו על אוטונומיה רבה ואף על יכולת לפתח קשרי חוץ באופן עצמאי. למין מחצית המאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו, מיקומה האסטרטגי של מצרים חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה ויריבתה האימפריאליסטית צרפת, התערבות שהגיעה לשיא עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869. התעלה לא רק שלא תרמה דבר לכלכלתה של מצרים עד הלאמתה בשנת 1956 על ידי גמאל עבד אל נאצר, אלא אף חייבה את גיוסם בכפייה של עשרות אלפי פלאחים מצריים לבנייתה, והכניסה את מצרים לחובות ענק למלווים בינלאומיים.

במלחמת העולם הראשונה שימשה בסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שימשה מחסום אחרון בפני גייסות הוורמאכט בפיקודו של רומל, ומנעו ממנו את כיבוש ארץ ישראל והשתלטות על תעלת סואץ.

עוד קודם למלחמת העולם השנייה, בשנת 1922, הכריזה מצרים עצמאות חלקית. לאחר המלחמה הפכה מצרים למדינה ריבונית תחת שלטון מלוכני של המלך פארוק. בשנת 1952 התבצעה מהפכת הקצינים החופשיים שבה קצינים בצבא המצרי העלו לשלטון את הגנרל מוחמד נגיב. שנתיים מאוחר יותר הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר שכיהן כנשיא מצרים עד מותו בשנת 1970.

בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.

אנואר סאדאת החליף את נאצר בשלטון, ושלט עד הירצחו בשנת 1981. חוסני מובארכ החליף את סאדאת בתפקיד הנשיא ושלט במדינה עד 11 בפברואר 2011.

בין השנים 19911996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים איסלמיסטים, בעיקר מארגון גמעיה אסלמייה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרברי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, ואנשי משטרה ונציגי השלטון פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים.

המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי, ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון גמעיה אסלמייה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט.