מצרים | היסטוריה ופוליטיקה
English: Egypt

היסטוריה ופוליטיקה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של מצרים

תקופת שלטון מובארכ

מצרים היא באופן רשמי רפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד. חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מה-14 באוקטובר 1981 ועד התפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובראכ היה מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שהנהיגה את מצרים מאז הקרע עם סוריה ב־1978. נכון להיום הסמכויות מרוכזות בידי הצבא המצרי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים של הליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות אדם בינלאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ 2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית, אשר חיזקו את מעמדו של מובארכ והגבירו את הסבירות שיוכל להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארכ, בדומה לדרך שבה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קובעים כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6% מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו.

לאחר רצח סאדאת, נקבע כי יש מצב חירום במצרים. מצב החירום מוארך כל שנתיים מאז 1981. הוא מאפשר לשלטונות להטיל פיקוח צמוד על התקשורת, להפעיל צנזורה על כל פרסומיה ולסגור אמצעי תקשורת, לעצור אזרחים "המסכנים את הסדר הציבורי" או החשודים בטרור או בסחר בסמים, להחזיקם במעצר ממושך ולשופטם בפני בתי דין מיוחדים ללא זכות ערעור. רק לנשיא מובארכ יש הסמכות לאשר או לבטל את גזר הדין. במאי 2010 אישרה מועצת העם המצרית את הארכתו של מצב החירום בשנתיים נוספות, אף על פי שהנשיא מובארכ הבטיח מספר פעמים כי מצב החירום יבוטל ובמקומו יחוקק חוק מיוחד למאבק בטרור. מובארכ קיבל את ההחלטה בידיעה ברורה שהיא תשמש דלק לגלגלי האופוזיציה, אשר תראה בה נימוק טוב להגביר את מאבקה בשלטון לקראת הבחירות הקרובות.[5]

ההפיכה במצרים (2011)

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2011)

בחודש ינואר 2011 החלו מחאות והפגנות המונים בכיכר תחריר נגד מובארכ ושלטונו, בטענה לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי, בהשראת ההפיכה בתוניסיה וגל המחאות בארצות ערב. המחאות הביאו לשינויים בשלטון במצרים. במהלך ההפגנות נהרגו עשרות אזרחים מירי של הצבא והמשטרה. בעקבות המהומות פיזר תחילה מובארכ את ממשלתו על מנת להרכיב ממשלה חדשה. מאמציו אלו להרגעת ההמון לא נשאו פרי, ולבסוף, בתאריך 11 בפברואר 2011, נאלץ להצהיר באמצעי התקשורת שלא ימשיך לכהונה נוספת והעביר את השלטון למפקד העליון של צבא מצרים. בנובמבר התחדשו הפגנות המחאה נגד מפקד הצבא שעומד בפועל בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת. בניגוד למחאות הקודמות, הונהגו ההפגנות הפעם על ידי האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיים.[6] בדצמבר 2011 התקיימו הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012). במאי 2012 נערכו הבחירות לנשיאות מצרים. בבחירות זכה מוחמד מורסי, מתמודד מתנועת האחים המוסלמים במצרים, והמועצה הצבאית העליונה הבטיחה שתעביר את הכוח אליו. ב-30 ביוני 2013 נערכה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות מצרים כנגד הנשיא מורסי.[דרוש מקור]

ההפיכה במצרים (2013) ואילך

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2013)

בליל 3 ביולי 2013, הודח מוחמד מורסי מתפקידו כנשיא מצרים. שר ההגנה ומפקד הצבא, הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, הכריז על סיום כהונתו של מורסי והודיע על השעיית החוקה ועל מינויו של ראש בית הדין החוקתי, עדלי מנסור, כנשיא זמני.[7] בעקבות הדחת מורסי החלו התנגשויות בין הצבא והמשטרה המצרית לבין תומכי מורסי, שגבו מאות הרוגים ופצועים.[8] מאוחר יותר, פתחה ההנהגה הצבאית במבצע נגד האחים המוסלמים, במסגרתו עצרה אלפים ושפטה מאות למוות, ביניהם את מנהיגי התנועה. משנרגע המצב במצרים, הכריזה ההנהגה הזמנית על בחירות חדשות. בעקבות הכרזה זו, התמודד א-סיסי מתפקידו כראש המועצה הזמנית והכריז על התמודדותו לנשיאות.

ביוני 2014 נבחר אל-סיסי לנשיא מצרים. בתקופת שלטונו התגברו פיגוע הטרור במצרים, ובמיוחד הוא נאלץ להילחם בטרור בסיני. בתקופתו הגיעו ממצרים דיווחים של ארגונים מצריים שונים על תפוצתן הרחבה של תופעות כמו מאסר אזרחים על רקע דעות פוליטיות - ובהם עיתונאים ואנשי אופוזיציה, צמצום חופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי כנגד השלטון בפרט.[9][10]

מצרים ומדינת ישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-מצרים
מסגד אל-טאביה באסואן

עם הקמת מדינת ישראל פלש הצבא המצרי לדרום הארץ, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס, ואשר קבע את הגבול בין מצרים למנדט הבריטי כקו שביתת הנשק, למעט רצועת עזה שהועברה לידי מצרים.

בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם הממלכה המאוחדת וצרפת, ששאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעיתים קרובות. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.

ב־1967 גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, כיוון שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מצרי טיראן. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה במתקפת מנע נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.

לאחר מלחמת ששת הימים שמרה ישראל על קו הגבול עם מצרים בעזרת שרשרת מוצבים שנקראה "קו בר לב". במשך 17 חודשים בשנים 19691970 התחוללו חילופי אש, פשיטות והפגזות בין שני הצדדים, נשיא מצרים עבד אל נאצר רצה להתיש את ישראל ולהדוף אותה אל מחוץ לחצי האי סיני. מאוחר יותר נודעו פעולות אלו כמלחמת ההתשה. הסכם הפסקת האש נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט 1970.

ב־1973 תקפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת רמדאן. המצרים הצליחו לכבוש חלקים מחצי האי סיני, אולם לקראת סוף המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר את הכוחות המצריים בסיני. ב־1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.

מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל ונאומו בכנסת. שנתיים לאחר הביקור נחתם הסכם השלום. במסגרת הסכם זה נסוגה ישראל מכל שטח סיני והרסה את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר ימית.

מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם בוררות בין המדינות הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (שהפך בהמשך למלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שנתפס ומתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת".

מאז הגבול בין ישראל למצרים שקט רוב הזמן, אך ניכר כי הוא הולך ו'מתחמם' ומתבצעות דרכו העברות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה ומדי פעם מבוצעות דרכו פעולות טרור של מחבלים המגיעים מרצועת עזה דרך סיני. כך לדוגמה, בדצמבר 2006 חדר מחבל וביצע פיגוע באילת ובאוגוסט 2011 אירע פיגוע חמור סמוך לכביש 12 במהלכו נרצחו שמונה ישראלים. בשנות ה-80, נהגו ישראלים רבים לבקר במצרים, אך תיירות זו התמעטה מאוד לאורך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל במדינה לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים כפי שאלו אירעו פעמים מספר לאורך השנים (כגון הפיגוע בראס בורקה ב-1985). עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני (בו הם יכולים לבקר ללא ויזה), אולם לאחר פיגועי הטרור בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנת 62005, התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, ומשרד החוץ מפרסם אזהרות רבות נגד הביקור בה, מחשש לפיגועים נוספים ואף ניסיונות חטיפה. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד- 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות מדי שנה - כאשר רובם עוברים בה בדרכם לשטחים בלבד.[דרוש מקור] השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים. עם זאת השלום נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית, בהגבלות קשות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים ובחרם המוטל על מי שמקיים קשרים אלו.

הדחת מובארכ בפברואר 2011, סימנה תחילת תקופה של הרעה ביחסה של מצרים כלפי ישראל. בוצעו מספר חבלות בצינור הגז שעובר בצפון סיני ומספק גז מצרי לישראל. בנוסף, התעצמו ההתרעות על כוונות ארגוני טרור לנצל את שטחי סיני כדי לפגוע בישראל ובישראלים, כמו שאירע באוגוסט 2011, כשחולית מחבלים חדרה לישראל וביצעה את מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011). לצד אירועים אלו גברו קולות שונים במדינה 'לבחון מחדש' את היחסים עם ישראל. באוגוסט 2011, נערכו הפגנות סוערות סמוך לשגרירות הישראלית בקהיר, בתביעה 'לגרש' את השגריר הישראלי מתחומי מצרים. במהלך הפגנות אלו אף הורד דגל ישראל מבנין השגרירות על ידי ההמון, במה שנתפס כצעד סמלי שמבטא את ההרעה שחלה ביחסים בין המדינות. זמן קצר לאחר מכן, ב-10 בספטמבר 2011, פרצו אלפי מפגינים משולהבים למתחם השגרירות הישראלית בו היו נצורים כשישה מאבטחים ישראלים. במבצע מורכב שארך שעות חולצו המאבטחים בחשאי ממתחם השגרירות שנפרץ ונבזז על ידי ההמון כשבמקביל פונה כל הסגל הדיפלומטי הישראלי מקהיר במה שנראה כשפל העמוק ביותר ביחסי המדינות מאז חתימת הסכם השלום במרץ 1979. בשנים שלאחר מכן פעלה מצרים להידוק השיטור ובמניעת פעילות חבלנית על ידי קבוצות בדלניות, בחצי האי סיני ובקרבת הגבול עם ישראל.

יחסי איראן-מצרים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איראן-מצרים

יחסי איראן ומצרים ידעו עליות ומורדות במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. בשנת 1936 שודרגו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לרמה של הצבה הדדית של שגרירים זו אצל זו. יוסוף זולפיקאר היה שגריר איראן במצרים.

בשנת 1980 נותקו היחסים בעקבות המהפכה האיראנית והכרת מצרים בישראל במסגרת הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים.

בשנת 2011, בעקבות ההפיכה במצרים התחממו היחסים בין המדינות. בפעם הראשונה זה שנים רבות עברו ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ[11] וב-2012 נערך ביקור היסטורי של נשיא מצרים, חבר תנועת האחים המוסלמים הסונית מוחמד מורסי בטהרן, כאורח הוועידה ה-16 של המדינות הבלתי-מזדהות. במהלך ביקורו נפגש עם נשיא איראן שאמר כי "המשטר הציוני הוא איום לעמי האזור והעולם". בסיום המפגש פורסמה הודעה על הסכמת שניהם כי "אנו שותפים אסטרטגיים".

נושאים שנויים במחלוקת בין שתי המדינות הם המשך קיום ההסכמים של מצרים עם ישראל, תמיכת מצרים בעיראק במלחמת איראן עיראק, ביקורתה על ממשל בשאר אל-אסד בסוריה וקשריה הטובים עם ארצות הברית (המוגדרת על ידי איראן כ"שטן הגדול" לעומת ישראל שמוגדרת כ"שטן הקטן").

כמו כן, קיים מתח בין שתי המדינות על רקע הובלת איראן את גוש המדינות האסלאמיות השיעיות, בעוד מצרים נחשבת לאחת המובילות בגוש המדינות האסלאמיות הסוניות, אליו משתייכות גם מדינות ערביות כגון ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי ומדינות אסלאמיות אחרות המצויות בקשר טוב עם ארצות הברית והעולם המערבי, כגון טורקיה.