משקה חריף | שתיית אלכוהול בעת העתיקה

שתיית אלכוהול בעת העתיקה

ציור עתיק של משתה יין באיראן

שתיית משקאות חריפים הייתה מנהג מקובל בקרב עמים רבים עוד בעת העתיקה. האדם הראשון ששכרותו מתועדת בתנ"ך הוא נח: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר" (בראשית, ט', כ'-כ"א).

עדויות לשתיית יין במזרח הקדום מופיעות למכביר במקרא, וכן בציורי קיר ותבליטים מצריים, וכן בשרידי מתקנים שנתגלו בארץ ישראל, ואשר שימשו בייצור יין. כדי חרס עבור יין, המעידים על ייצורו של משקה זה, נמצאו בכרמל (מתוארכים כבני 13,000 שנה) באופן המעיד על חשיבותו הטקסית של האלכוהול בקרב התרבויות הקדומות,[2] וכמו כן גם בגאורגיה (מתוארכים כבני 8,000 שנה), בהרי זגארוס שבאיראן (מתוארכים כבני 7,400 שנה) ובבבל (מתוארכים כבני 5,500 שנה).

ליין היה תפקיד חשוב בחיים הפולחניים במצרים העתיקה. ציורים המתארים ייצור יין נמצאו על קירותיהם של קברי הפרעונים, וברשימת המנחות שהוגשו למת נמצאו כדי יין.

העברים הקדמונים נהגו לשתות יין בעת שמחה, אך גם השתמשו בו בטקסים דתיים: בבית המקדש היה היין ננסך על גבי המזבח בשעת הקרבת הקורבנות. על כן היין מתואר בתנ"ך כמשקה "המשמח אלוהים ואנשים" (שופטים, ט', י"ג).

גם היוונים והרומאים אהבו לשתות יין, ואף סגדו לאל מיוחד אשר היה אחראי על משקה זה: דיוניסוס (בגרסה הרומית: בכחוס), אשר פולחנו (חגיגות הדיוניסיה) עורר התלהבות גדולה ואורגיות המוניות ("בכחנליות").

גם השבטים הגרמאנים מפורסמים בשל תרבות השתייה הענפה שלהם: הם שתו בעיקר בירה, וזו הפכה למשקה מקובל בטקסים דתיים. עדות נוספת לשימוש באלכוהול בתרבות השבטים הגרמאנים היא הקוניאק הצרפתי, שהתפתח ממשקה אלכוהולי של השבט האוסטרו-גותי.

ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי עמים רבים במקומות שונים בעולם נהגו להכין ולשתות משקה חריף בשם מי דבש, אשר נרקח באמצעות דילול דבש במים או במיצי פירות. עם העמים אשר נהגו לשתות משקה זה נמנים המצרים, היוונים, הרומאים, האינקה, האצטקים - ובראש ובראשונה הויקינגים. את המשקה היה נהוג לשתות במיוחד בחגים ובפסטיבלים מיוחדים. לדבש - ובהקשר לו, למשקה מי הדבש - יוחסו תכונות של עירור תשוקה, ובימים קדומים יוחסו לשותים מן המשקה תכונות כמו חוכמה, אומץ וכוח וכן יכולת פוריות גבוהה.