משקה חריף | שתיית אלכוהול בדתות השונות

שתיית אלכוהול בדתות השונות

היחס אל שתיית משקאות חריפים משתנה מדת לדת:

יהדות

בדת היהודית, היין נחשב למשקה חגיגי, ושתייתו נהוגה לשם ציונם של ימים קדושים ולשם חגיגת אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחידי אשר זכה לברכות הנהנין מיוחדת משלו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן". ברכה זו יש לומר לפני שתיית היין. ואם מביאים יין משובח יותר מן הקודם מוסיפים ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הטוב והמיטיב".

היין הוא מצרך הכרחי לשם קיומם של החגים והטקסים היהודיים: בערב שבת יש לשתות כוסית יין בטקס הנקרא קידוש, אשר מציין את כניסתו של היום הקדוש. גם במוצאי שבת יש לשתות כוסית יין בטקס הנקרא הבדלה, המבדיל בין היום הקדוש היוצא ליום החול הנכנס. בליל הסדר יש לשתות ארבע כוסות יין, ואילו בפורים אף נהוג לשתות לשוכרה עד למצב שבו לא מבחינים "בין ארור המן לברוך מרדכי". גם באירועים משפחתיים, כגון נישואין וברית מילה יש לשתות יין. יחסה החיובי של היהדות ליין הגיע לידי כך, שנאמר "אין אומרין שירה אלא על יין". התלמוד הבבלי אף מרחיק לכת ומעמיד את השמחה האמיתית דווקא על כזו הנובעת משתיית יין: "אין שמחה אלא בבשר ויין" (ביטוי שמקורו בתלמוד בבלי, פסחים קט א, שם נאמר: "במה משמחם? ביין...אין שמחה אלא בבשר").

למרות כל זאת, מזהירה הדת היהודית מפני שתייה מוגזמת: "אל-תהי בסבאי-יין" (משלי, כ"ג, כ') ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין, ע). אמנם נח, אחד הצדיקים בתנ"ך, נודע בשכרותו, אך הפרשנות המקובלת אומרת כי השתכרותו המוגזמת הייתה בבחינת נפילה מוסרית אשר הכתימה את צדיקותו.

על דרך הלצה נהוג לומר על פי רש"י מפרשת נח - "יי"ש [=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה] מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי"; פירושו: קבלת משקה מן האדמו"ר או מן הרב - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית היא מגונה.

יהודי תימן נוהגים לקיים בשבתות את מנהג הג'עלה. שולחן הערוך מיני תקרובת של ירקות ובשר. כל אדם מחזיק בידו כוס של ערק תימני או משקה אחר, וכן ספר שירים של שבזי. שרים שיר. בסופו נוטלים פרי או ירק, מברכים, לועסים. שותים כוסית משקה וממשיכים לשיר, וחוזר חלילה. בין לבין נאמרים דברי הגות או דברי תורה.

בפלגים מסוימים בתנועת החסידות (כגון בחסידות חב"ד) יש למשקה האלכוהולי ערך מוסף. קבוצות החסידים מתאספות, בתאריכים שיש להם חשיבות מיוחדת בשנה, דוגמת ימי שמחה או ייחוד דתי אחר, ומדברים בדברי תורה, שרים ניגונים ושותים משקה חריף (בדרך כלל יי"ש), והשתייה מכונה "לחיים". אירועים אלה נקראים "התוועדויות". בהתוועדויות אלה תפקידו של האלכוהול הוא לתת אפשרות להידברות פתוחה וישירה של "דברי אמת" בין החסידים, בנושאים בעלי משמעות רוחנית ודתית, וכן לאפשר לחסידים להגיע למה שנקרא אצלם התעלות רוחנית. מנהיגה הרוחני האחרון של תנועת חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, הורה להגביל את כמות השתייה, זאת לפי הבנתו את האלכוהול כאמצעי להתעלות ולא כהנאה סתמית. תקנה זאת מכונה בפי חסידי חב"ד "תקנת המשקה".[12]

נצרות

בנצרות תופעת ההשתכרות נחשבת למגונה, אם כי איננה אסורה במפורש. במדינות נוצריות רבות קנתה לה ההשתכרות דריסת רגל כחלק מן התרבות; כמו כן, מצאו מנזרים רבים את פרנסתם בייצור ומכירה של משקאות חריפים.

שתייה טקסית של יין היא חלק מטקס המיסה, המקובל כמעט בכל הזרמים הנוצריים. הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה (מתי כ"ו 26): "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים". הנוצרים מאמינים כי במהלך המיסה עובר היין טרנסובסטנציאציה, והופך להיות דמו של ישו. את יין המיסה יש להכין במיוחד לשם הטקס, ואין רשות להשתמש בו למטרות אחרות.

אסלאם

באסלאם חל איסור מוחלט על שתיית משקאות חריפים. הציווי על איסור שתיית האלכוהול נקרא: "חַרָאם" (תרגום לעברית: "חטא"), ומקורו הוא במשפט המוסלמי - ה"פִיקָה" - אשר מקביל ל"הלכה" היהודית.

בשל העובדה שה"פיקה" הוא פרשנות של דרך אללה כתוצר מחשבה של מלומדים, ה"חראם" עשוי להיתפס בעיני מוסלמים מסוימים כמצווה לא קדושה (שהרי לא הורתה על ידי הבורא), ויכולה להיות אי הסכמה לגביו בקרב זרמים מסוימים (לדוגמה, בסופיזם).