נהיגה בשכרות | בישראל

בישראל

בישראל מוגדרת נהיגה בשכרות כמצב בו ריכוז האלכוהול בדם הוא מעל 0.05% (50 מיליגרם אלכוהול ל-100 מיליליטר דם). בבדיקה במכשיר ינשוף, אדם נחשב בגילופין אם נמצא שיעור של 250 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר שנשף. בעקבות פסיקה של בית המשפט לתעבורה בירושלים, הועלה הרף ל-400 מיקרוגרם בנשיפה, אולם בעקבות ערעור של בית המשפט המחוזי, הוא הורד ל-290 מיקרוגרם.[5] בשנת 2010 הוכנס תיקון ל פקודת התעבורה בנוגע לנהגים חדשים, נהגים צעירים, נהגי רכב כבד (מעל 3500 ק"ג (דרגות רישיון C1 ו- C) ונהגי רכב ציבורי (דרגות רישיון D, D1, D2, D3), הקובע שהם יואשמו בנהיגה בשכרות כבר אם ריכוז האלכוהול בדם שלהם הוא מעל 0.01% אחוז (10 מיליגרם אלכוהול ל-100 מיליליטר דם) או 50 מיקרוגרם בנשיפה בבדיקת הינשוף.[6]

על פי סעיף 39א לפקודת התעבורה, נקבע עונש מינימום של שנתיים שלילת רישיון על נהיגה בשכרות, למעט בנסיבות מיוחדות.

על החומרה שבנהיגה בשכרות אמר השופט אדמונד לוי: "לא ניתן להפריז בחומרה שבנהיגה בגילופין, בה טמון סיכון משמעותי לשלומו של ציבור המשתמשים בדרך, לכך ניתן ביטוי בתקופת הפסילה המנדטורית בת השנתיים, אותה קבע המחוקק כעונש לנהגים שתויים, וממנה רשאי בית-המשפט לסטות אך בהתקיים נסיבות מיוחדות. בית-משפט זה עמד לא אחת על הצורך בביעור התופעה המסוכנת של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים באמצעות ענישה ממשית ומרתיעה. בהתאם לכך, נפסק כי השימוש בסמכות לסטות מעונש הפסילה המינימלי שמור למקרים חריגים ביותר."[7]

כאשר נהיגה בשכרות מסתיימת בתאונה קטלנית (תאונה עם הרוגים), נוהגת התביעה, במקרים רבים, להעמיד את הנהג לדין על עבירת הריגה ולא להסתפק בהאשמה בגרימת מוות ברשלנות. בהתאם לכך, העונשים המוטלים על הנהגים מגיעים למספר שנות מאסר. בתחילת 2011 החמירו שופטי בית המשפט העליון עם נהג שהורשע בהריגה בעת נהיגה בשכרות והעלו את עונשו מ-4 שנות מאסר ל-5.5 שנות מאסר, מתוך מטרה מוצהרת להעלות את רף הענישה.[8]