סופיות | היסטוריה
English: Sufism

היסטוריה

הסופיות צמחה בתוך העולם המוסלמי של שלהי המאה השמינית, בקרב קבוצת אנשים קטנה שכונו בשם "אלו הפוסעים בשבילי הדרך הרוחנית". את אלוהים והאמת הם כינו "האהוב", בשל תשוקתם וכמיהתם העזה לאלוהות, והיו ידועים כ"אהוביו של אלוהים" או "אוהבי האל". מאוחר יותר קיבלו את הכינוי "סופיים". השערות נפוצות בקשר למקור השם הן:

  • בגדי הצמר הלבנים שנהגו ללבוש כביטוי לפשטות וחוסר תשומת לב לחיצוניות (צמר = צוּף, בערבית: صوف).
  • רמיזה לטוהר לבם (צפאא', בערבית: صفاء).
  • מתוך המילה "סאפווא" – אלו הנבחרים, משמעות המצוטטת פעמים רבות בספרות הסופית.
  • מתוך "סופה" – שמה של מרפסת גבס נמוכה שהייתה מחוץ למסגדו של מוחמד במדינה, שם ישבו חסידיו של מוחמד.

במאמרו "חקר הסופיות במערב" אידריס שאה מסכם את הקשיים בדרכו של מי שמנסה לקבוע את פרוש המילה "סופי". הוא מונה שורה ארוכה של הגדרות והסברים כולל אלה הרשומים למעלה. כנגד זה, שאה נותן הסבר לא אטימולוגי עבור המושג: "סופים מתייחסים לקולות של האותיות ס, ו, פ (בערבית ص, و, ف) כמשמעותיות בהשפעתם על החשיבה האנושית."[1]

לפי התפיסה הסופית, תורתו של מוחמד עוותה על ידי מלכים ושליטים שהכפיפו את חוקי האסלאם לצרכיהם והשתמשו בהם לטובתם האישית, על מנת להצדיק את מעשיהם ואורח חייהם. הסופים, הרואים עצמם כמשמרי המסר הטהור של האסלאם המקורי, החלו להתגבש כאלטרנטיבה לשחיקה הרבה שעברה הדת הצעירה. קבוצות קטנות של מחפשים אוחדו סביב מורים רוחניים, שבמהלך הזמן הפכו לאחוות ומסדרים שונים, כל מסדר נקרא על שם מייסדו.