סינקרטיזם | סינקרטיזם ביהדות
English: Syncretism

סינקרטיזם ביהדות

סינקרטיזם ביהדות היה תופעה דתית בתקופת בית ראשון שמשתקף בתנ"ך ובממצאים ארכאולוגיים מהתקופה, המעידים על עבודה של אלים נוספים במקביל לעבודת אלוהי ישראל. הנביאים, חז"ל והוגים יהודיים אחרים התנגדו לסינקרטיזם בכל תוקף, וחשבו שהדרך הנכונה היא להאמין ולעבוד את אלוהי ישראל לבדו.

דוגמאות לתיעוד סינקרטיזם בתנ"ך אפשר לראות בספר מלכים א', פרק יא, פסוק 4: "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו היטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים..."; ובהמשך הפסוק נכתב "...ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוהיו כלבב דוד אביו". במלכים א', פרק י"ח דורש אליהו מהעם להפסיק לדלג מאמונה לאמונה והוא יוצא כנגד התפיסה הזאת. ככלל, ספר מלכים הוא פולמוס כנגד הסנקרטיזם. נאום המחבר מביע את היחס של ה' לסינקרטיזם שרווח בממלכת יהודה ובממלכת ישראל.

בחפירות שנעשו על ידי אוניברסיטת ת"א בכונתילת עג'רוד נמצאה חצר פנימית ובתוכה חרסים עם כתובות בכתב עברי עתיק המתוארכות למאות תשיעית-שמינית לפנה"ס. על אחד הקירות נמצא מעל ציור (ציור א') כתב עברי עתיק: "ברכתי אתכם ליהוה שומרון ולאשרתו". לפי הפירוש שהכוונה היא לאלה אשרה, הכתובת משקפת פולחן סינקרטיסטי של האלים כבני זוג.

בתקופת מלכותו של חזקיהו חל שינוי תפיסתי דתי ביחס לסינקרטיזם. חזקיהו ערך רפורמה דתית על ידי ביטול כל הבמות ועבודת האלילים השונים, והחליפם בקיום פולחני מרוכז במקדש בירושלים, "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן" -מל"ב י"ח ד. בנו של חזקיהו, המלך מנשה, ביטל את הרפורמה של אביו והשיב את הפולחן הסינקרטי על כנו, וזה התקיים עד חורבן בית המקדש הראשון ואף תקופה מסוימת מעבר לו.[1]