סלאבים | היסטוריה
English: Slavs

היסטוריה

העת העתיקה

הסלאבים הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה באזור שמדרום לביצה הגדולה באירופה, ביצות פינסק (נקראות גם ביצות פריפיאט), באזור שכיום נמצא בדרום מערב בלארוס וצפון מערב אוקראינה.[דרוש מקור]

בכתבים הרומאים והיוונים כינו את השבטים הסלאביים השכנים אליהם "סקלאבנים" ו"אנטים", ואילו השבטים הגרמאניים כינו את השבטים השכנים אליהם ונדים (Venedi), כנראה גם הם בהשפעת השם שניתן לשבטים אלו במקורות הרומאים. רוב מה שידוע כיום על הסלאבים מגיע ממקורות של שבטים גרמאנים ששכנו בשכנות אליהם. קיימות השערות רבות על מקורם, אך משום שמדובר בקבוצות רבות ומגוונות לא ניתן להגדיר חד משמעית את ההיסטוריה של האומה.

הסלאבים היו חקלאים יושבי קבע, ובתחום הרוחני ניתן למצוא בדתם השפעה רבה מהאמונות האיראניות. בתחום הגשמי ובעיקר הצבאי ניתן למצוא השפעה רבה מהגותים.[דרושה הבהרה][דרוש מקור]

הסלאבים חיו בחברות שבטיות על בסיס טריטוריאלי ולא על קרבת דם. אסיפות כלליות (וצ'ה) היו אחראיות על העניינים הציבוריים. לא ידוע מה הייתה מידת השפעתם של ראשי השבטים על החלטות אלה, וייתכן ששבטים סלאביים רבים חיו בחברה כמו-דמוקרטית. הסלאבים היו שבטים שוחרי שלום לא מאורגנים והצליחו לשגשג אך ורק כאשר שכניהם האגרסיביים נחלשו.[דרוש מקור]

ימי הביניים

בשלהי המאה החמישית לספירה, עם התמוטטות האימפריה הרומית ועליית אימפריית ההונים, החלה גם הגירת הסלאבים מערבה. עד המאה השישית לספירת הנוצרים התפשטו הסלאבים בהתיישבותם עד לנהר הוולגה במזרח, שם נפגשו בכוזרים וב בולגארים, עד לנהר האלבה במערב ועד חצי האי הבלקני בדרום, שם נכנסו אל תוך תחומי האימפריה הביזנטית המתכווצת. ההתפשטות על פני שטחים כה נרחבים היוותה זרז לפילוג הסלאבים ללאומים שונים.

הסלאבים המזרחיים דחקו שבטים פיניים, ליטאיים ולטביים כשהתיישבו בשטחים הצפוניים יותר; חלק מן השבטים גם התמזגו עם הסלאבים. השטחים העיקריים אשר שוכנו על ידי הסלאבים היו יערות חשוכים, שהיו כמעט בלתי חדירים לאדם. הסלאבים גם התקדמו דרומה בעודם חושקים באדמות ובעושר של שכניהם הכוזרים. הם העלו מס לכוזרים אך אט-אט החלו להיות שותפים בשווקיהם. הם שלחו סחורה ועבדים דרך הים התיכון, בעיקר את הפינים שהיה להם ביקוש רב בשוק העבדים הים תיכוני. אך במאה העשירית כאשר התחיל כוחם של הכוזרים להיחלש, הבינו הסלאבים שאין בכוחם עוד לשלוט בשטחים אלו וכי עליהם להתמודד עם האיום החדש מהצפון, הוויקינגים השוודים שנקראו ורנגים בפיהם.

על פי מקורות שונים, ביניהם גם סקנדינביים. במאה ה-9 שבט רוס, שהגיע מאזור שבו נמצאת כיום צפון שוודיה, פלש או הוזמן לשלוט על הנסיכויות הסלאביות. הוויקינגים הקימו את נסיכות קייב-רוס ושמו בכך את הבסיס לאימפריה הרוסית בהמשך. הוורנגים היו לוחמים, סוחרים, יורדי ים מנוסים ושודדי ים שהיוו איום משמעותי. בעת חדירת הוורנגים דרומה באמצעות נהרות מזרח אירופה הגדולים בתקווה לפתח את הסחר עם אסיה, שכרו כפרים סלאבים את שירותיהם של הורנגים. במהרה התחילו הוורנגים להתמזג עם הסלאבים, עד שבסוף המאה ה-14 ניב נורדי עתיק בו דיברו הורנגים, באזורים שונים במזרח אירופה, התפוגג ונשכח.

סלאבים פולניים

במאה השמינית לספירה שיעבד "קארל הגדול", מלך הפרנקים את רוב הסלאבים שישבו ממזרח לנהר האלבה ועם התרחבות גרמנית נוספת מזרחה במאה ה-12 לספירה נדחקו הסלאבים אל מעבר לנהר האודר.

תהליך התנצרות הסלאבים היה איטי ביחס לעמים אחרים באירופה. תחת הנהגת הוורנגים, ולדימיר הגדול מהשושלת הרוריקית, חדרה הנצרות הביזאנטית, אשר מאוחר יותר זוהתה כנצרות המזרחית האורתודוקסית, לחברת הסלאבים המזרחיים. באותה עת פעלו מיסיונרים צרפתים ואירים להכנסת השבטים הסלאבים תחת כנפי הנצרות אצל הסלאבים המערביים. בסופו של דבר נוצר הפילוג בין הסלאבים האורתודוקסים לסלאבים הקתולים כפי שהוא מוכר לנו כיום. השושלת הרוריקית (ורנגים) הסתיימה עם מותו של פיודור הראשון בשנת 1598 כאשר אחריה נוסדה שושלת רומנוב בשנת 1613, עם המלכתו של מיכאיל הראשון.

העת החדשה

הסלאבים המערביים הושפעו מבחינה פילוסופית, תרבותית, פוליטית מהשינויים שהתרחשו באירופה המערבית בעיקר בסוף המאה ה-19. הרנסאנס, הרפורמציה והמהפכה התעשייתית פסחו גם על הסלאבים המערביים שכן רובם חיו כאיכרים כאשר במרכז הערים הגדולות חיו גרמנים, שניהלו את המדיניות של המחוזות שבשליטת האימפריות פרוסיה (מאוחר יותר הרייך השני של גרמניה),אוסטרו-הונגריה ורוסיה. הסלאבים המזרחיים (האימפריה הרוסית) חיו גם הם תחת שליטה גרמנית של משפחת רומנוב כאשר רוב העם חי חיים של איכר אירופאי טיפוסי, מהגרים גרמניים רבים היגרו לתוך הערים העיקריות של האימפריה הרוסית והיו בעלי השליטה בפועל בניהול החיים המנהליים של האימפריה וגם בבניית העיר סנקט פטרבורג – "חלון לאירופה".

אוקראינים מאזור הקארפטים, סלאבים בלבוש המסורתי

הסלאבים הדרומיים (חוץ מה סלובנים והקרואטים) שנכבשו על ידי הטורקים היו בעלי זיקה מועטה למערב אירופה. חלק מהסלאבים הדרומיים שנכבשו על ידי הטורקים התאסלמו כתוצאה מכך, בעיקר הבוסנים, מה שהוסיף לפילוג הדתי בקרב הסלאבים.

מתוך מאבקים בלתי פוסקים של לאומים סלאביים שונים לעצמאות מגרמניה, הונגריה וטורקיה, החלו במהלך המאה ה-19 לבצבץ סממני אחדות סלאבית החל כאשר התעוררו תנועות פאן-סלאביות, באופן חלקי אולי כתגובה להתעוררות תנועות פאן-גרמניות. כחלק מאותה שאיפה מדינות רבות נטו לשנות את הדגל הלאומי של עמם על מנת שיהיה דמיון ויזואלי לדגל האימפריה הרוסית (פסי הכחול אדום-לבן, שלא תמיד מגיעים בסדר זה) - מטרתו של דמיון זה היה בניסיון להראות מרות רוסית על המדינה ולהבהיל אימפריות אחרות (אוסטריה, טורקיה וגרמניה) ממחשבה על ניסיונות של כיבוש. עד היום חלק מדגלי המדינות הסלאביות הם בצבעים האלו (סלובקיה, צ'כיה, סרביה, קרואטיה, סלובניה). בעבר למדינות בולגריה, פולין ובוסניה היו דגלים עם מאפיינים סלאביים.

תנועות אלו היו תחילה נחלתם של האינטלקטואלים בלבד והיה להם יישום ממשי בפוליטיקה האירופאית, אבל בסופו של דבר האינטרסים הפוליטיים של הקבוצות האתניות בנפרד גברו על הנטייה לאחדות סלאבית. כך איחודים פוליטיים במאה ה-20 כמו יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה הסתיימו בהפרדות, ובמקרה של יוגוסלביה לווה הדבר במראות כמותן לא ראתה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

במדינות רומניה והונגריה המפרידות בין הסלאבים הצפוניים והדרומיים ישנה השפעה חזקה מאוד של תרבות סלאבית ואף היסטוריה סלאבית בשטחי המדינות. הדבר מתבטא בעיקר בשמות האזורים, למשל בהונגריה ישנו אגם גדול בשם באלאטון, שבשפה סלאבית ניתן לפרש אותו כ"ביצה" (balota).