עברית | פונולוגיה

פונולוגיה

פונמות עיצוריות בעברית הישראלית
סדקי לועי ענבלי וילוני חכי בתר־
מכתשי
מכתשי שפתי
שִנִּי)
אפי n1 m
סותם ʔ ɡ k d t b p
מחוכך * * ts
חוכך h *ʕ2 *ħ3 ʁ4 χ3 *ʒ ʃ z s v f
מקורב
(צדי)
*w j
l
מקיש *ɾ4

* פונמות זרות
* עיצורים שקיימים רק בהגיית עדות המזרח

1 רוב הישראלים הוגים את האות נו"ן כעיצור וילוני, אפי [ŋ] כאשר היא באה לפני עיצורים וילוניים [k g], עקב הידמות פונטית בבסיס החיתוך המקלה בהגייה. כלומר, [ŋ] היא אלופון של [n] ולא פונמה בפני עצמה.
2 הגיית האות עי"ן כעיצור לועי, חוכך, קולי [ʕ] נדירה מאוד. רוב הישראלים מחליפים אותה לעיצור סדקי, סותם, אטום [ʔ].
3 רוב הישראלים הוגים את האות חי"ת כעיצור ענבלי, חוכך, אטום [χ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור לועי, חוכך, אטום [ħ].
4 רוב הישראלים הוגים את האות רי"ש כעיצור ענבלי, חוכך, קולי [ʁ] או כעיצור ענבלי, רוטט [ʀ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור מכתשי, מקיש [ɾ].
פרוטו
שמית
IPA עברית דוגמה ערבית
אות מקראית טברנית ישראלית
*b b ב ḇ/b /b/ /v/, /b/ /v/, /b/ בית ب
*d d ד ḏ/d /d/ /ð/, /d/ /d/ דב د
*g ɡ ג ḡ/g /ɡ/ /ɣ/, /g/ /ɡ/ גמל ج
*p p פ p̄/p /p/ /f/, /p/ /f/, /p/ פחם ف
*t t ת ṯ/t /t/ /θ/, /t/ /t/ תות ت
*k k כ ḵ/k /k/ /χ/, /k/ /χ/, /k/ כוכב ك
*ṭ ט /tˤ/ /t/ טבח ط
*q ק q q /q/ /k/ קבר ق
*ḏ ð ז z /ð/ /z/ /z/ זכר ذ
*z z /z/ זרק ز
*s s ס s /s/ /s/ /s/ סוכר س
ʃ שׁ š /ʃ/ /ʃ/ /ʃ/ שׁמים
*ṯ θ /θ/ שׁמונה ث
ɬ שׂ ś /ɬ/ /s/ /s/ שׂמאל ش
*ṱ θʼ צ /sˤ/ /ts/ צל ظ
*ṣ צרח ص
*ṣ́ ɬʼ צחק ض
ɣ ע ʻ /ʁ/ /ʕ/ /ʔ/, - עורב غ
ʕ /ʕ/ עשׂר ع
ʔ א ʼ /ʔ/ /ʔ/ /ʔ/, - אב ء
*ḫ x ח /χ/ /ħ/ /χ/ חמשׁ خ
*ḥ ħ /ħ/ חבל ح
*h h ה h /h/ /h/ /h/, - הגר ه
*m m מ m /m/ /m/ /m/ מים م
*n n נ n /n/ /n/ /n/ נביא ن
*r ɾ ר r /ɾ/ /ɾ/ /ʁ/ רגל ر
*l l ל l /l/ /l/ /l/ לשׁון ل
*y j י y /j/ /j/ /j/ יד ي
*w w ו w /w/ /w/ /v/ ורד و
פרוטו
שמית
IPA אות מקראית טברנית ישראלית דוגמה ערבית

פונולוגיה משוערת של העברית הקלאסית

בעברית הקלאסית יש כ-30 פונמות (מתוכן 23 פונמות עיצוריות), רובן מסומנות בכתיבה מנוקדת.

  • כל אות מייצגת פונמה עיצורית אחת נפרדת (ראו אבג'ד), להוציא את השימוש של אותיות הו"י כאמות קריאה. בפרט:
    • סמ"ך, שי"ן שמאלית ושי"ן ימנית הן פונמות נפרדות.
    • כל-אחת מאותיות בג"ד כפ"ת מיצגות פונמה אחת (דגש קל אינו פונמי).
    • אל"ף נחה היא אלופון שאינו נהגה: מאתיים, תאהב, ראש.
  • א פרוסתטית (שמתווספת בתחילת מילים כמו: תמול – אתמול) אינה פונמה.
  • דגש חזק מסמן הכפלת פונמה (או שהוא פונמי בעצמו). דגש חזק בסוף מילה או באות אהחע"ר הוא פונמה שאינה מסומנת.
  • התנועות השונות הן פונמות, פרט ל:
  • אורך התנועות הוא פונמי, או לחלופין ההטעמה.

השתנות פונמית בעברית

מצאי הפונמות בשפה נוטה להשתנות לאורך הזמן. חוקרים משחזרים 29 פונמות עיצוריות בשפה הפרוטו-שמית. בעברית מקראית מספרן מוערך ב-25. בעברית מקראית שׂ ו-ס מייצגות פונמות שונות (למשל, הזוג המינימלי שָׂר – סָר מבחין ביניהן), אולם בלשון חז"ל התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ והתמזגה ב-ס. תרגום השבעים מרמז שבדומה לאות שי"ן, גם האותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא פונמה נוספת כל-אחת: /x/ ו-/ɣ/. פונמות אלה אבדו לפני המצאת הניקוד (התמזגו עם /ħ/ ו-/ʕ/, בהתאמה), אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית.

דוגמה להשתנות פונמית מאוחרת יותר שהתרחשה בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית הקלאסית, כפי שמשתקפת בניקוד הטברני, כּ ו-כֿ הן שני אלוֹפוֹנים של פונמה אחת, וכך גם בּ ו-בֿ, פּ ו-פֿ. לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף – תופים", "בין – לבין", "שכח – נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך הפונולוגיה של השפה – כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו דגש קל). בעברית המודרנית, לעומת זאת, כבר אין מדובר בזוגות של אלופונים מותנים אלא בפונמות נבדלות. הפונמות הללו אומנם מתחלפות זו בזו במילים כמו "תוף – תופים", אבל החילופים ביניהן שייכים למורפולוגיה של השפה ולא לפונולוגיה שלה. ניתן להשוות זאת למילים delete ו-deletion באנגלית, שהקשר ביניהן ברור לדוברי השפה על אף שהאות t מייצגת בכל אחת מהן פונמה שונה.

באוזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כּ ו-כֿ, בּ ו-בֿ, או פּ ו-פֿ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה. דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"(ויקימילון). מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את המרחק בין הפונולוגיה של העברית החדשה ובין זו של העברית הקלאסית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש – לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ.

מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעיתים תוצאתה של אותה תופעה – תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחר תחיליות בכ"ל. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותן של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר.