פסיכואנליזה | תקפות הפסיכואנליזה כתחום מדע

תקפות הפסיכואנליזה כתחום מדע

הקושי בחקר התחום

הבדל חשוב בין חקר תחום תורת האישיות (תחום העניין של הפסיכואנליזה) לבין תחומי עניין אחרים בפסיכולוגיה (כגון תפיסה חושית, זיכרון, למידה ופסיכולוגיה חברתית) הוא הקושי הרב הן בעריכת ניסויים והן בעריכת מחקרי תצפית מדעית בתחום זה. הקושי המחקרי נובע מהעובדה שתורת האישיות מתרכזת, בין השאר, בדחפים וברגשות לא מודעים, ובכאלה שלאדם לא קל או לא נוח לדווח עליהם. תחומים אחרים של הפסיכולוגיה נחקרים בעזרת תצפית ומדידה של התנהגות ושל סימנים פיזיולוגיים (כמו דופק והזעה) או בעזרת דיווח על תכנים שאינם מביכים את המדווח (למשל דיווח על מה שהנבדק הבחין בו או על שלבי הפתרון שלו לבעיה בחשבון). לעומתם, קשה לחקור את הלא מודע ואת המחשבות שלא נעים לדווח עליהן. לפיכך, התחום נחקר בעיקר בעזרת דיווחים על טיפול פסיכולוגי במטופל בודד והעלאת השערות בעקבות תיאור הטיפול (תיאור מקרה).

הקושי בחקר התחום גרם לתאוריות רבות וסותרות בתחום תורת האישיות להתפתח זו לצד זו. חלק מתורות אלה הן פיתוח של הפסיכואנליזה עצמה וחלק התפתחו לצידה.

שוללי התקפות המדעית

שתי הטענות המרכזיות נגד קבלת הפסיכואנליזה כתחום מחקר מדעי הן הטענה שהפסיכואנליזה מתיימרת לחקור ישויות שקשה מאוד לקבל אינדיקציות לנעשה אתן (כגון הלא-מודע), ושהפסיכואנליזה מסיקה מסקנות מרחיקות לכת מתצפיות חלקיות. הטענות האלה מובעות לרוב גם כנגד תורות אישיות אחרות.

בין המדענים מתחומי פסיכולוגיה אחרים ותחומי מדע אחרים, קמו מתנגדים רבים לתאוריות בתחום תורת האישיות ולפסיכואנליזה בפרט. הם טענו כי תאוריות אלה אינן קבילות מבחינה מדעית. שני המתנגדים הבולטים של תאוריות אלה הם קרל פופר, מהבולטים בחוקרי הפילוסופיה של המדע, שטען כי מדובר בתאוריות פסבדו-מדעיות; והפסיכולוג ההתנהגותי פרדריק סקינר, שכינה את התחום מיסטיקה. פופר וסקינר טענו כי הפסיכואנליזה עוסקת בהשערות שלעולם אינן ניתנות לבדיקה, ולפיכך הפסיכואנליזה אינה מדע. בהמשך לדעתו הצטרף גם אדולף גרונבאום.

גם בין המדענים שקיבלו את הצורך בהישענות על תיאורי מקרה בתחומי מדע צעירים כגון זה, היו שטענו שההישענות של הפסיכואנליטיקאים על תיאורי מקרה נעשתה שלא כראוי, משום שכל אחד מהם נטה לטפל בפלח אוכלוסייה ייחודי, ולהכליל ממנו על האנושות כולה (כך למשל מטופליו של פרויד היו בעיקר נשים מהמעמד הגבוה בווינה של תחילת המאה העשרים, ונטען כי הוא הסיק מניתוחי המקרה הייחודיים שלהן לקביעת תאוריות פסיכולוגיות על כלל האנושות). מעבר לזאת, פסיכואנליטיקאים רבים גם הסיקו מסקנות מפסיכואנליזה שעשו לעצמם או מניתוח שעשו לדיווח של מטופליהם על זיכרונות של אירועים בני עשרות שנים וזיכרונות מחלומות - דיווחים שאינם נתפסים כאמינים.

מחייבי התקפות המדעית

פרויד הגדיר את הפסיכואנליזה כמדע לכל דבר. הוא ראה בה את המשך המחקר הרפואי שבו הוא עסק לפני שהפך לפסיכולוג. פרויד גם ניתק את הקשר שלו עם אחד מתלמידיו, רייך, משום שזה פיתח את תורת הפסיכואנליזה לכיוון שפרויד ראה בו מיסטיקה. תלמיד אחר של פרויד, קרל יונג, החל לשלב רעיונות דתיים בתורתו וחדל להגדיר עצמו כפסיכואנליטיקאי.

תומכים נוספים בתקפות המדעית של הפסיכואנליזה טוענים כי העובדה שמרבית דברי פרויד ותלמידיו אינם ניתנים לבדיקה בניסוי, אין בה כדי לנתק את הפסיכואנליזה מגוף הידע המדעי הכולל. הם מצביעים על העובדה שתורת הפסיכואנליזה הייתה מקור השראה ברור למודלים פסיכולוגיים רבים שאינם בתחום תורת האישיות, ואותם מודלים כן ניתנים לבדיקה בניסוי. דוגמה למודל כזה הוא תורתו של ז'אן פיאז'ה בתחום התפתחות החשיבה בתקופת הילדות. תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה משתמשת ברעיונות שחלקם נלקחו מתורת פרויד, ובניסוחים דומים לאלה של פרויד, והיא מאוד פשוטה וקלה לבדיקה בניסוי.

טיעון אחר הוא שהשערות הפסיכואנליזה, כשלעצמן, אמנם אינן ניתנות לבדיקה, אך תוצאות הטיפולים הניתנים בהשראת הפסיכואנליזה כן ניתנות לבדיקה, ואפילו למדידה כמותית. תוצאות אלה ניתנות גם להשוואה לתוצאות טיפולים אחרים, כגון טיפולים המוצעים על ידי פסיכולוגים שאינם פסיכואנליטיקנים, טיפולים תרופתיים, טיפולים כביכול (פלצבו) וקבוצות ביקורת של אנשים שלא מקבלים כל עזרה חיצונית.

עוד טיעון בעד תקפות הפסיכואנליזה כמדע, הוא שמי שטוען שהנחות הפסיכואנליזה אינן ניתנות לבדיקה, עושה זאת על סמך מחקרים לא מוצלחים, ששאלו שאלות שאינן פשוטות מספיק. על פי טיעון זה, בכל תחום מדעי צעיר חייבים להצטמצם לבדיקת שאלות פשוטות מאוד וככל שהתחום המדעי מתפתח, ניתן לענות בעזרתו על שאלות מורכבות יותר. פופר, הבולט שבמבקרי התקפות המדעית, אמר שאם ישאל את פרויד מדוע מבוגר מסוים הטביע ילד, או מדוע מבוגר מסוים הציל ילד מטביעה, פרויד ייתן בשני המקרים אותה התשובה בדיוק, וינמק דבר והיפוכו באותו הנימוק: "יצרים תת-מודעים למין ואלימות ומנגנוני ההגנה מהם". אולם, לפי תומכי התקפות המדעית של הפסיכואנליזה, פופר יכול היה למצוא שאלה פשוטה יותר מתחום הפסיכואנליזה שכן הייתה ניתנת לבדיקה בזמנו.

דוגמאות להנחות שניתנות לבדיקה בפסיכואנליזה

נכון לסוף העשור הראשון של המאה ה-21, רבות מהנחותיו של פרויד ותלמידיו טרם נבדקו. אולם חלק מהנחותיהם ניתנות לבדיקה מדעית ויש כאלה שאפילו נבדקו היטב. למשל, ניתן לבדוק את עצם קיומה של הדחקה כמנגנון הגנה. על פי הנחתו של פרויד, זיכרונות מאוד לא נעימים נשכחים בכוונה על ידי היצור החי כדי להגן על שלוות נפשו.

  • אפשר, למשל, לתכנן ניסוי על למידה ועונשים במידת אכזריות שונה עם עכברים. אם אכן קיים מנגנון הדחקה, אזי החל מסף אכזריות מסוים העונש יהפוך ללא יעיל כי העונש יודחק ויישכח[1].
  • בשנת 1988, פרסם אוון (Ewen) סקירה של סדרת מחקרים ניסויים ומחקרי תצפית שניסו לאשש או להפריך את הטענה שקל יותר לשכוח חוויות מאוד לא נעימות. מסקנתו הייתה כי מרבית המחקרים לא הצליחו להוכיח את קיומו של מנגנון ההדחקה.
  • אחד החיזוקים המרכזיים לקיומו של מנגנון ההדחקה היה שחזור זיכרונות מודחקים באמצעות היפנוזה. החיזוק הזה הוכח כבעייתי. נכון לסוף העשור הראשון של המאה ה-21, הצטברו ראיות רבות לכך שזיכרונות שאדם משוכנע שהוא שיחזר לאחר הדחקה בעזרת היפנוזה, הם למעשה משאלות ליבו שבמהלך ההיפנוזה שוכנע המהופנט (לעיתים באמצעות סוגסטיה) כי אלו זיכרונות. עדויות משפטיות על פי "זיכרונות" כאלה אינן קבילות כראייה משפטית, וכך גם קיימת בעיה בקבילות המשפטית של זיכרונות ששוחזרו כביכול בטיפול פסיכואנליטי בלא היפנוזה[2].
  • מחקרים היסטוריים רבים נשענים על זיכרונות מחוויות מאוד לא נעימות של מרואיינים רבים. דוגמה למחקרים כאלה הם מחקרים על אודות השואה. אילו זיכרונות אלה היו מודחקים, היו עדויות לפערים בזיכרונם של המרואיינים דווקא כשעוסקים בחוויות משמעותיות מחייהם. אנשים המראיינים את מי שחוו אסונות מדווחים על קשיים בגביית העדויות בשל הבושה והצער ולא בגלל שכחה.[דרוש מקור]

הנחה אחרת של פרויד שנבדקה היא ההנחה שכל אדם חולם בכל לילה. הנחה זו נמצאה נכונה ונראית היום לאנשים רבים כמובנת מאליה, אף על פי שבתקופת חייו של פרויד היא לא הייתה מקובלת. כך גם נבדקו ואוששו במחקרים רבים הנחתו של אלפרד אדלר, על כך שעצם היותו של אדם בן בכור להוריו היא גורם מכריע בהתנהגותו במשך כל חייו; והנחתו של קרל גוסטב יונג על כך שיש הבדל מהותי בדרך פתרון הבעיות ובאורח החיים של טיפוסים מוחצנים ומופנמים.