פסיכולוגיה הומניסטית | התפתחות התחום

התפתחות התחום

ניתן לאתר את שורשי הגישה ההומניסטית בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קירקגור, ניטשה, היידגר, וסארטר). כמו כן, ניתן למקמה במסגרת יחסי הכוחות בין שלוש הגישות השולטות בפסיכולוגיה: ביהביוריזם, פסיכואנליזה והומניזם. הגישה הראשונה התפתחה ממחקריו של פבלוב לגבי רפלקסים מותנים והייתה אחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה המודרנית, בהנהגת ג'ון ווטסון. הגישה השנייה נבעה ממחקריו בתחום הפסיכואנליזה של פרויד ומהתאוריות של אדלר, אריקסון, יונג, פרום, ואחרים. ההתמקדות בגישה זו הייתה על עומק הנפש (פסיכה) האנושית, שחייב להיות משולב עם התודעה כדי ליצור אישיות בריאה.

לקראת סוף שנות ה-50, התקיימו בדטרויט שתי פגישות בין פסיכולוגים אשר ביקשו לייסד אגודה מקצועית המוקדשת לחזון יותר הומניסטי וערכי. החזון היה ליצור תיאור שלם של משמעות הקיום האנושי תוך חקירת היבטים של הניסיון האנושי כמו אהבה, תקווה ויצירתיות. הפסיכולוגים הללו, ובכללם אברהם מאסלו עמדו במרכז יצירת גישה שלישית בפסיכולוגיה, "כוח שלישי", כפי שמאסלו כינה אותה. הפגישות הראשוניות הללו הובילו להתפתחויות אחרות, כמו פרסום של the Journal of Humanistic psychology החל מ-1961 וכן הקמת ה"אגודה לפסיכולוגיה הומניסטית" (AHP) ב-1963.

בין התאורטיקנים המרכזיים בתחום, ניתן למנות את אריך פרום בהתמודדות עם "הבדילות הקיומית" באמצעות "אמנות האהבה" ו"מנוס מחופש"; ויקטור פראנקל בהתמודדות עם "הריק הקיומי" באמצעות הלוגוס והמשמעות ("אדם מחפש משמעות"); אברהם מאסלו, אשר פיתח את "פירמידת הצרכים" וכיהן בין השאר כראש האגודה לפסיכולוגיה הומניסטית (לאחר מותו החליפה אותו שרלוטה ביהלר); קארל רוג'רס, אשר פיתח את "הטיפול הממוקד בלקוח"; ופריץ ולורה פרלס, אשר היו בין מפתחי תיאורית הגשטאלט, אשר מחשיבים התנהגות באופן הוליסטי - "השלם גדול מסכום מרכיביו". מבקרי הגשטאלט, כמו קרל פופר, טענו כי אי אפשר לראות ישויות כ"שלם".