פקודה (חיקוק) | המקור החוקתי לחקיקת הפקודות
English: Ordinance

המקור החוקתי לחקיקת הפקודות

"דבר המלך במועצה על ארץ ישראל" התקבל על ידי הממשלה הבריטית ב-10 באוגוסט 1922, והיה מעין חוקה של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

על פי סעיף 17 לדבר המלך, ניתנה סמכות החקיקה ל"מועצה מחוקקת" בת 22 חברים, בראשה אמור היה לעמוד הנציב העליון. במהלך כל תקופת המנדט לא נבחרה מועצה מעין זו, רעיון המועצה המחוקקת נזנח, ודבר מלך חדש, משנת 1923 הקנה את כל סמכויות החקיקה לנציב העליון.

סעיף 17 בנוסחו המתוקן הקנה לנציב העליון את הסמכות "ליתן תוקף חוקי לאותן פקודות שיהיה צורך בהן לשם השלום, הסדר והשלטון המתוקן בפלשטינה (א"י)...". סמכות זו הוגבלה בתנאים מספר:

  • חובת היוועצות עם מועצה מייעצת המורכבת מפקידי ממשלת המנדט.
  • פרסום הפקודה חודש ימים כהצעה לפני כניסתה לפועל. סמכות זו הייתה חסרת כל משמעות, כי בניגוד לדבר חקיקה המתקבל על ידי פרלמנט ריבוני, לא היה כל הליך של תיקון או הצבעה על נוסח הצעות הפקודה.
  • אישור מטעם מזכיר הממלכה, הוא שר המושבות.
  • זכות המלך לדחות פקודה תוך שנה מיום הינתנה.
  • איסור חקיקת פקודה הסותרת את לשון המנדט (איסור זה אינו קבוע בלשון דבר המלך, והוא התפתחות פסיקתית מאוחרת).
  • איסור חקיקת פקודה המגבילה את חופש המצפון והפולחן או מפלה בין התושבים על יסוד הלאום, הדת או השפה.

איסורים אלו יכולים היו להיעקף באמצעות חקיקת "דבר מלך" נוסף שהסמיך את הנציב העליון לפעול אף באופן הסותר את רוח המנדט. כך למשל, הוסמך הנציב העליון ב"דבר מלך" משנת 1939 להתקין תקנות, על פי רוח "הספר הלבן" המגבילות העברת קרקע ליהודים, על אף שהדבר סתר בבירור את לשון כתב המנדט.