ציונות | רקע רעיוני והיסטורי
English: Zionism

רקע רעיוני והיסטורי

צירים בקונגרס הציוני הראשון שנערך בשנת 1897 בעיר בזל בשווייץ.

תנועות וזרמים במאה ה-19

עליית הציונות והכרתה בקרב העמים מושפעת מן התמורות במאה ה-19. הייתה זו תקופה של עליית הלאומיות כתנועה אידאולוגית ופוליטית. הלאומים: יוונים, איטלקים, פולנים, ועמים נוספים באירופה, ייסדו תנועות לאומיות שמטרתן הייתה לתת ביטוי פוליטי-מדיני לייחודן האתני והתרבותי. במקביל, שימש העם היהודי, בעיקר דרך ייצוגיו בתנ"ך (כפי שפורש על ידי נוצרים), כהשראה ניכרת למודלים של לאומיות ושל שלטון עממי, כולל ובפרט ללאומיות דמוקרטית.[3] בבואם לפעול על רקע זה השכילו הציונים לעשות שימוש פורה במרכיבים מסורתיים רבים של כמיהה לשיבה לציון, ובתקדימים פוליטיים מתוך ההיסטוריה הארוכה של היהודים, ששימשו בידיהם כהוכחה והיתר למה שכונה על ידם "השיבה אל ההיסטוריה" ולפוליטיקה המתירה לעצמה גם הגעה לכדי ריבונות. מרכיב נוסף הקשור למודרנה נוגע לזמינות של תקשורת, תחבורה ומערכות מימון, שהקלו על ההתמודדות עם מרכיבי הביצוע הקשים של הפרויקט הציוני.

עלייתן של תנועות לאומיות בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה במהלך המאה ה-19 שביקשו לאחד את האומה סביב היסטוריה, דת ותרבות משותפת, השפיעו על עליית הציונות בשלוש דרכים:

  • עליית השאיפה לאחדות לאומית על רקע אתני באזורים בהם ישבו יהודים במזרח אירופה ובמרכזה הביאה להגדרתם של היהודים כ"אחרים" והיקשה על השתלבותם בחברה הכללית.
  • התנועות הלאומיות השונות - היוונית, הפולנית, הסרבית ואחרות - שימשו מודל לציונים בחפשם אחר תנועה לאומית משלהם.
  • שימושים בדגמים מהתנ"ך ובמקורות יהודים קדומים אחרים כמופת ללאומיות החדשה.

התנועה הציונית הוקמה במהלך המאה ה-19. במאה זאת קמו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות, כמו תנועת ההשכלה היהודית, התנועה הרומנטית, המרקסיזם והסוציאליזם. יש הסוברים, כי הרב יהודה אלקלעי, וכמוהו מבשר הציונות הרב צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה-19, וניסה למזג את האידאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים.

עידן ההשכלה השפיע על החברה הארופאית לתת ליהודים שוויון זכויות אזרחי מעוגן בחוק המדינה. רעיון הנאורות השפיע בעיקר על מערב ומרכז אירופה, ולכן היהודים בארצות אלו, הם אלו שהתחילו ראשונים את תנועת ההשכלה העברית. במהלך המאה ה-19 התחילה להיווצר היהדות הרפורמית שמרכזה היה בגרמניה.

תהליך דומה של נאורות התחיל להתרחש ברוסיה בשנות השישים של המאה ה-19, וגם כאן החלה להתפתח תנועת ההשכלה, אך קבלת רעיונות ההשכלה ברוסיה הייתה חלקית ומדורגת והחברה הייתה פחות סובלנית ליהודים. רומניה, שזה עתה נוצרה מאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה וקיבלה עצמאות לפי תנאי הסכם ברלין (שכללו חובת מתן אזרחות לכל התושבים), הפרה את החובה ובחוקה שלה סירבה לתת אזרחות לתושביה היהודים בצורה כוללנית וחייבה החלטת פרלמנט לכל מקרה בנפרד. החלטת הפרלמנט בנושא זה, התקבלה בלחץ פרעות אנטישמיות של המתנגדים למתן שוויון זכויות ליהודים.

הפרעות שנערכו ביהודים באימפריה הרוסית בשנת 1881, שכונו הסופות בנגב, היוו עבור חלק מהיהודים המשכילים סימן ראשון וברור שלא יצליחו להיקלט בחברה המזרח-אירופאית. כתוצאה מפרעות אלו היגרו יהודים רבים למערב ולארצות העולם החדש, אך רק חלק קטן מהם, בהשפעתם של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר, החליטו להתארגן ולעלות לארץ ישראל. הם ואחרים היוו חלק מגל העלייה שכונה העלייה הראשונה. קבוצות אלו התארגנו תחת ארגון חדש בשם חובבי ציון. בט"ו באב ה'תרמ"ב (31 ביולי 1882) הקימו ועד חלוצי יסוד המעלה וחובבי ציון (ומאוחר יותר הצטרפו הביל"וים) את ראשון לציון - היישוב הציוני הראשון[4] בארץ ישראל. ראשון לציון הוקמה מתוך אידאולוגיה ציונית מובהקת, שהתבטאה בין השאר ביצירת דגל ישראל, הפיכת התקווה להמנון ציוני (על ידי הלחנתו ושירתו), הקמת בית הספר וגן הילדים העבריים הראשונים והחייאת הלשון העברית.

עם זאת, למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה האירופאית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה-19, רבים מיהודי אירופה שאפו להמשיך בתהליך ההשתלבות בחברה. אחרים העדיפו להגר מעבר לים, בעיקר לארצות הברית שקלטה באותה תקופה מהגרים רבים מכל העולם. בנימין זאב הרצל, יליד בודפשט שעבר לווינה בצעירותו, הציע פתרון אחר: הקמת מדינה יהודית. הרצל האמין כי הקמת מדינה לעם היהודי תוכל לפתור את בעיית האיבה כלפי היהודים. בשנת 1896 פרסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית באמצעים פוליטיים. הספר שנקרא מדינת היהודים, חולל תהודה גדולה בעיקר במזרח אירופה שם ישבו קהילות יהודיות גדולות ואפִשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.

ב-29 באוגוסט 1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה[דרוש מקור]. כבר מהקונגרס הראשון, התעורר דיון מתוח עם חרדים אשר חששו להצטרף לתנועה הציונית בשל אופייה החילוני. הרצל הצהיר כי "הציונות לא תעשה דבר, העלול לפגוע בהשקפה הדתית של זרם כלשהו ביהדות".[5]

במהלך המאה ה-19 התחילו להתפתח ארגונים מרקסיסטים וסוציאליסטים אליהם הצטרפו יהודים רבים כולל אישים ממבשרי הציונות כגון משה הס. ב-1897, הוקם בווילנה הארגון היהודי-סוציאליסטי הבונד אשר תמך בתחייה לאומית ואטונומיה של היהודים במקומות מושבם, תוך התנגדות לרעיון הציוני בשל היותו בורגני. בשיאו מנה הארגון כ-2.5 מיליון יהודים.

אהוד לוז וההיסטוריון אנתוני ד' סמית הראו במחקריהם כי הציונות הייתה למעשה "פוסט רפורמית" במובן זה שמנהיגים יהודים המזוהים עם "ערכי הנאורות" שקודם לכן נאבקו באורתודוקסיה וניסו להנהיג רפורמות דתיות, משעה שהפכו מנהיגי התנועה הציונית "כרתו עמה ברית כדי לגבש זהות לאומית"[6]. כך, כבר בשנת 1842 פרש זכריה פרנקל מהתנועה הרפורמית והפך ללוחם כנגדה, על רקע שאיפתו "לעצמאות המדינית היהודית" וגישה דומה ניתן לראות גם אצל צבי גרץ ואצל משה הס[6].

תנועות וזרמים במאה ה-20

גל העלייה השני, שכונה העלייה השנייה, התקיים על רקע תנועת הגירה המונית ממזרח אירופה שהתרחשה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והקיפה יותר מ-35 מיליון איש. היהודים היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה. הגל שבו נכללת העלייה השנייה היה הגדול בגלי ההגירה. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, יותר מ-1.3 מיליון יהודים - היגרו אז לארצות הברית, וכ-35 אלף עלו לארץ ישראל. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה.

עם המניעים להגירה ההמונית שפקדה את אוכלוסיית מזרח אירופה - היהודית והלא יהודית כאחד - יש למנות את הגידול הדמוגרפי המהיר באזור זה ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית שבתחום גליציה ורומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה ורבים מהם היו שרויים בעוני כבד. גורם נוסף שהאיץ את הגירתם של היהודים היו הגזרות והרדיפות מצד השלטונות ומצד האוכלוסייה המקומית. שניים מהאירועים שהאיצו ביהודים להגר היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 ופרעות לאחר ניסיון ההפיכה ברוסיה בשנת 1905.

כ-35 אלף יהודים עלו לארץ ישראל מ-1905 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914. ערב המלחמה מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כ-85 אלף נפש. רוב העולים באו לארץ ישראל בעקבות זיקתם להיסטוריה ולתרבות היהודית והרצון לשפר את חייהם בארץ החדשה. רבים מהם היו שוחרי התנועה הציונית והכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל, רבים השתייכו לתנועות סוציאליזם וקומוניסטים באירופה, השתתפו במהפכת הנפל ברוסיה הצארית ב-1905, וידעו על הפוגרומים שהתחוללו במזרח אירופה בסביבות שנה זו. חלק מהפועלים התארגנו בשתי מפלגות בשם: "הפועל הצעיר" "ופועלי ציון", בהן היו חברים יצחק בן-צבי, יוסף חיים ברנר, מניה שוחט, ישראל שוחט, דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, לוי אשכול, יצחק טבנקין וא.ד. גורדון. בתקופת העלייה השנייה הוקמו ארגונים ציוניים אחדים ששירתו את היישוב וסימנו תהליכים חדשים, בהם: המשרד הארצישראלי, ארגון השומר והשכונה העברית תל אביב.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה סבל היישוב ממחסור, רעב וגירושים. בסיומה של המלחמה מנה כ-55 אלף נפש. התנועה הציונית זכתה בהישג פוליטי מרכזי כאשר המעצמה הגדולה באותה תקופה, בריטניה, הסכימה להעניק את חסותה לתנועה הציונית, והעניקה לה את הצהרת בלפור שניתנה ב-2 בנובמבר 1917. הצהרה זו נתנה תנופה משמעותית ביותר לציונות, במיוחד לאחר שבריטניה כבשה את ארץ-ישראל מידי העות'מאנים, וניתן לה המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר הלאומים.

מלאחר מהפכת 1917 בעצומה של מלחמת העולם הראשונה התחוללה מלחמת האזרחים ברוסיה שפגעה גם ביהודים, והמשיכה עד 1921. כתוצאה מהמצוקה שנוצרה בקהילות היהודים, ומהארגון של תנועות הנוער, שחלקם אורגנו על ידי אנשי העלייה השנייה, עלו לארץ צעירים יהודים רבים בעיקר מסיבות אידאולוגיות ופתחו את תקופת העלייה השלישית. חלק מאנשים אלו שכונו "חלוצים", החזיקו באידאולוגיה של הציונות-הסוציאליסטית. בתקופה זו באו לארץ ישראל גם חניכי תנועת הנוער השומר הצעיר.

העלייה הרביעית הייתה העלייה ההמונית הראשונה של עולים זעיר-בורגנים ממזרח-אירופה, עקב שינוי מדיניות ההגירה בארצות הברית והקטנת מכסות ההגירה אליה בחוק ג'ונסון-ריד בשנת 1924. בעלייה החמישית, בשנות ה-30 עלו מעל 250,000 יהודים בעקבות התמורות האנטישמיות באירופה, בעיקר מפולין ואחר כך בשל עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. בחלקה הייתה העלייה החמישית פחות אידאולוגית-ציונית מהעליות הראשונות.

לאחר מלחמת העולם השנייה (1945) ובפרט לאחר הקמת מדינת ישראל (1948), הפכה התנועה הציונית לתנועה דומיננטית בקרב העם היהודי.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבל ארגון האומות המאוחדות את תוכנית החלוקה שהביאה לסיומו של המנדט הבריטי וסללה את הדרך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948.

לאחר הקמת מדינת ישראל החלה עלייה המונית בעיקר מארצות מזרח-אירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. בין מניעיה ציונות[7] אבל גם מימוש החזון העתיק של שיבה לציון, מצוקת יהודי מזרח-אירופה לאחר השואה ותחת השלטון הקומוניסטי וגל פרעות ביהודים במדינות ערב כתגובה על הקמת מדינת ישראל.

במניעי הציונות היו שלובים בד בבד רדיפות אנטישמיות ולחצים כלכליים לצד אידאות של גאולה, חילוניות ודתיות שהביאו את הציבור הציוני להצטרף לתנועה הלאומית היהודית תוך שאיפה לשיבת ציון, לארץ האבות ולקיבוץ גלויות. שילוב של נסיבות בינלאומיות כהתפרקות האימפריות במלחמת העולם הראשונה והקמת מדינות לאום לצד הדה-קולוניזציה במזרח התיכון, הם שאיפשרו את תרגום הרעיון הציוני להקמת מדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל.