ציונות | ההתנגדות לציונות
English: Zionism

ההתנגדות לציונות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנטי ציונות

לציונות היו מתנגדים מאז נהגתה לראשונה. בתחילת דרכה של הציונות, תומכי הציונות היוו קבוצת מיעוט בקרב היהודים, אך עם הזמן גבר כוחם. אחרי קום מדינת ישראל מרבית היהודים בעולם מגדירים עצמם כציונים, אם כי ישנן קבוצות שרואות עצמן כלא-ציוניות או כאנטי-ציוניות מסיבות שונות.

ההתנגדות לציונות כוללת השקפות עולם של קבוצות דתיות, אתניות ופוליטיות שונות זו מזו.

ההתנגדות לציונות יכולה לנבוע מסיבות שונות:

  • התנגדות לקיומה של ישות ריבונית-לאומית יהודית בארץ ישראל.
  • התנגדות למאבקם של יהודים למדינה יהודית עצמאית (מטעמים דתיים, למשל).
  • התנגדות לאופיה החילוני של הציונות ו/או חשש שהתנועה הציונית תבצע כפיה אנטי דתית (חשש שביטאו גורמים חרדיים).
  • העדפה של פעילות פוליטית בעלת ערכים אוניברסליים על פני הציונות, כבחירה הטובה ביותר ליהודים.

הביקורת מגיעה הן מצד היהודים והן מצדם של בני עמים אחרים.

ההתנגדות לציונות נובעת ממספר מניעים, כמו, ההתנגדות (בארץ ובעולם) להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בטענה שיש בה משום אפליה נגד אזרחים או תושבים שאינם יהודים; זרמים ביהדות המתנגדים מסיבות דתיות להקמת מדינה יהודית וניהולה שלא על ידי המשיח; וזרמים בעולם שמתנגדים לציונות מסיבות פוליטיות כחלק מעמדתם לגבי המצב במזרח-התיכון. בתחילת המאה ה-21, אנטי-ציונות מתבטאת מחוץ לישראל לרוב באנטי-ישראליות. כמו כן היא מאופיינת בהתנגדותה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עמדה אשר אותה חולקים גם אחדים ממתנגדיה הפנימיים של הציונות, כולל במדינת ישראל עצמה, השואפים להקים מדינת כל אזרחיה.

ביקורת פנימית (יהודית):

הקבוצה סיבת ההתנגדות
תנועות לאומיות יהודיות אחרות בשנות ה-1880 צמחו במזרח אירופה תנועות שביקשו פתרון לאומי חליפי לשאלה היהודית. הן התחלקו בגסות בין אוטונומיסטים וטריטוריאליסטים. הפלגים האוטונומיסטיים השונים תבעו הכרה ביהודים כמיעוט לאומי בעל תרבות מוגנת וזכויות פוליטיות קולקטיביות בארצות מושבם, לעיתים קרובות תוך זיקה חזקה לשפת היידיש: הם רשמו הישגים ניכרים בין מלחמות העולם. בין האוטונומיסטים נמנו ה פולקיסטים מייסודו של שמעון דובנוב, הבונדיסטים שנטו לסוציאליזם והיידישיסטים הקיצוניים בברית המועצות. לעומתם, הטריטוריאליסטים תבעו הגירת היהודים החוצה ממזרח אירופה והקמת מדינה או אוטונומיה מעבר לים. פלגם העיקרי, ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית בראשות ישראל זנגוויל, היה חלק מן הציונות עד שזו שללה ב-1903 את תוכנית אוגנדה. הטריטוריאליסטים הציעו הגירה לאוסטרליה, דרום אמריקה וכדומה. ב-1935 התאגדו להקמת הפריילאנד ליגע, שפעלה אף לאחר השואה לעידוד הגירה לסורינאם, מיזם שבוטל סופית ב-1952. ב-1979 בוטל הארגון סופית.
השתלבות במדינות המערב דחיית הרעיון של לאומיות יהודית, תפיסת היהדות כדת ולא כלאום ותמיכה בהשתלבות יהודים כפרטים בתוך מדינות המערב הליברליות כשקיומם הקולקטיבי מוגבל לזה של קהילה דתית. תפישה זו עמדה בייסוד האמנציפציה ליהודים במערב ומרכז אירופה מאז שלהי המאה ה-18 והייתה דומיננטית לחלוטין בקרב האוכלוסיות היהודיות הילידות שם, מכל הזרמים וההשקפות. התחזקות האנטישמיות במאה ה-20 וההגירה ההמונית מהמזרח של יהודים בעלי השקפה לאומית, ערערו מאוד גישה זו. היא הוחלפה בדרך כלל בציונות פילנתרופית, כשהיהודים בארצות הליברליות תומכים במדינה יהודית, גם כדי להסיט אליה את גלי ההגירה של היהודים העניים שהיו עשויים להחריף רגשות אנטישמיים – אך גם כמוקד הזדהות המעניק להם יציבות תודעתית עם היחלשות הדת ומשען ביחסיהם מול חברות-הרוב בארצותיהם.
קבוצות חרדיות מראשית הציונות היו דתיים מסורתיים וחרדים אשר היו חלק מהתנועה הציונית. עם זאת, רובם שללו את הציונות, בעיקר בגלל התנגדות לחילוניותה[8] אך אצל הקיצוניים גם בשל סירוב עקרוני לכל ניסיון לסיים את הגלות בטרם ביאת המשיח. ישנו מדרש אגדה האוסר על דחיקת הקץ, ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית, כחלק מג' השבועות המוזכרות בגמרא; מאז התעוררות האפשרות הריאלית להגירה המונית לארץ ישראל הוא הועלה תכופות וחוגים אנטי-ציוניים מייחסים לו תוקף חמור וגורף. עם זאת קבוצות של חרדים לא הביעו התנגדות להקמת מדינה יהודית כשעמדו בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית בשנת 1946. העדה החרדית ונטורי קרתא מביעים התנגדות ברורה לציונות שכן זו מפירה את הפן הדתי של העם היהודי ורוצה להיות "ככל העמים", ככל הגויים.
כנעניוּת קבוצה של יהודים חילונים בארץ ישראל לפני קום המדינה ובראשית שנותיה, אשר קראו לחזור לשורשים העבריים ולתרבות העברית על פי המקרא. שיא פעילות הקבוצה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.
פּוֹסְט ציונות שני זרמים עיקריים: (1) טענה כי הציונות הייתה נכונה לשעתה, אך אינה רלוונטית עוד, כיוון שמטרותיה העיקריות הושגו, ולפיכך יש להתרכז ביצירת חברה אזרחית ישראלית, שתהיה חברה שוויונית, צודקת ושוחרת שלום. במיוחד יש לדאוג לשילובם של לא-יהודים החיים בישראל בחברה הישראלית. (2) טענה כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים וליהודים מזרחים, ולפיכך יש לזנוח את עקרונותיה, ולבסס את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה ועל עקרונות הומניסטיים. חלק מאנשי השמאל הפוסט ציוני תומכים בפתרון שתי המדינות, ואחרים תומכים בפתרון המדינה האחת.

ביקורת חיצונית (זרה):

הקבוצה סיבת ההתנגדות
התנועה הלאומית הפלסטינית רצון לשלוט בכל ארץ ישראל (פלסטין) ולא להיות כפופים לשלטון זר. אלו המסכימים ל פתרון שתי מדינות, פלסטין וישראל, רוצים כי מדינת ישראל תקיים שויון מוחלט לאזרחיה הערבים ולא מסכימים להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית.
התנועה הלאומית הערבית תפיסה שעל-פיה שטח ישראל הוא חלק מהטריטוריה הלאומית הערבית, התנגדות לישראל על רקע היותה נטע זר במזרח התיכון, שלוחה של האימפריאליזם המערבי.
אסלאם פונדמנטליסטי מאמינים כי ארץ ישראל (פלסטין) היא חלק מארץ האסלאם. מדינת ישראל מצויה בתוך מרחב מוסלמי ולכן השלטון בה חייב להיות מוסלמי. יהודים יכולים לחיות בה ולשמור על אמונתם הדתית, בתנאי שיסכימו לשלטון האסלאם.
שמאל קומוניסטי ואנרכיסטי מתנגדים לרעיון הלאומיות בכלל ולציונות כתנועה לאומית. רואה בציונות חלק מהמדיניות הקולוניאליסטית של מדינות אירופה במאות שעברו.
שמאל אנטי ציוני בעולם סבורים שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית שגרמה עוול לפלסטינים, תומכים בהחלפת מדינת ישראל הנוכחית במדינת כל-אזרחיה.
אנטישמים שנאת יהודים ושנאת ישראל על בסיס גזעני.