צרפת של וישי | שלטון וישי בצרפת
English: Vichy France

שלטון וישי בצרפת

כינונו של המשטר, האידאולוגיה שלו ומטרותיו

מטבע פרנק צרפתי מ-1943, ועליו הכיתוב - "עבודה, משפחה, מולדת"

עם כינון משטר וישי, הייתה דמותו של פטן הדמות המרכזית בממשל. פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שעיקרה שמרנות וחזרה ל"ערכי המשפחה", מעורבים בסמכותנות, פולחן אישיות של המרשל, ואנטישמיות. ססמת הרפובליקה השלישית - "חירות, שוויון, אחווה" הוחלפה בסיסמה " עבודה, משפחה, מולדת" (Travail, Famille, Patrie). לצד כל אלו שררה הסתה כנגד משטר הרפובליקה השלישית, ובמיוחד ראשי "החזית הלאומית" כלאון בלום. נטען כי אלו אחראים לתבוסתה של צרפת, ולפתיחת המלחמה. בשלב מסוים הועמדו כמה מראשי משטר הרפובליקה השלישית למשפט ראווה שכונה משפט ריום, אך משפט זה לא הסתיים מעולם.

עם הקמתו זכה משטרו של פטן לתמיכתם של חלקים נרחבים בחברה הצרפתית[6] ונתפס כמשטר שבא להציל את צרפת מתבוסה נוראה במלחמה, שהייתה מביאה להרס המוני ולאבדות כבדות.

המשטר זכה לתמיכת יסודות שונים ומגוונים בחברה הצרפתית, שדגלו באידאולוגיות שונות בתכלית. ראשית לכל תמכו במשטר ה"פטניסטים" (Pétainistes) שהאמינו באופן אישי במרשל פטן, וראו בו את איש השעה. זרם נוסף, וקרוב לזרם זה היו משתפי הפעולה, ובראשם פייר לאוואל, שסברו כי תשועתה של צרפת תבוא משיתוף פעולה מרבי עם גרמניה, שנתפסה ככוח העולה באירופה. לאלו חברו פשיסטים צרפתים. האידאולוגיה של "המהפכה הלאומית", כשהיא נפרדת מאישיותו של פטן, היוותה אף היא גורם משיכה. זרמים ראקציונריים ומונרכיסטים בחברה הצרפתית נמשכו לאידאולוגיה זו. זרמים אלו שאפו להשיב את צרפת לתקופה שאף לפני המהפכה הצרפתית ולבסס סדר ישן מונרכיסטי, בו כל אדם יודע את מקומו. אחד האידאולוגים של זרמים אלו היה הסופר שארל מורא. במקביל להם נמשכו אל המשטר רפורמיסטים מסוגים שונים, שניסו למצוא במהפכה הלאומית חיזוק לזרמים הקרובים לליבם. רבים מהמצטרפים אל שורות המשטר היו אופורטוניסטים וטכנוקרטים מסוגים שונים, שראו במשטר אפשרות לקידום.

מולם עמדו כוחות אחרים בחברה הצרפתית שהתנגדו לכל שיתוף פעולה עם הצבא הנאצי הכובש, וקראו להתנגדות בכל האמצעים כדי להביא לשחרורה של צרפת.

כהונתו הראשונה של לאוואל

פטן לוחץ את ידו של היטלר, אוקטובר 1940

בחודשים הראשונים לקיום המשטר, העסיקה את ראשיו שאלת מידת שיתוף הפעולה עם גרמניה. הכיבוש הישיר בחלקים נרחבים של המדינה, שאלת שבויי המלחמה, והסכום אותו היה על צרפת לשלם עבור החזקת הכיבוש, היוו עניינים בוערים, שהיה צורך להסדירם עם גרמניה. חודשים אלו התאפיינו בפעילות נמרצת של פייר לאוואל ששימש כסגנו של פטן, והתאמץ מאוד ליצור יחסים של שיתוף פעולה עם הנאצים. מאמצים אלו הגיעו לשיא בפגישתם של פטן והיטלר ב מונטואר, שנערכה בין 24 באוקטובר ל-26 באוקטובר 1940. הפגישה לא הביאה לשני הצדדים את שציפו ממנה. פטן לא הצליח להביא לוויתורים משמעותיים בשאלות חשובות כשאלת שבויי המלחמה, והיטלר לא הצליח להביא את פטן לכדי הכרזת מלחמה על בריטניה. עם זאת, סימנה הפגישה לעולם כי משטרו של פטן קשור בקשרים הדוקים עם המשטר הנאצי. סיכומה של הפגישה היה כי "למעצמות הציר ולצרפת יש אינטרס זהה לראות כי תבוסת אנגליה תוגשם בהקדם האפשרי. לפיכך תתמוך הממשלה הצרפתית, בתחומי יכולתה, בצעדים שעלולות מעצמות הציר לנקוט למטרה זו".[7] שני הצדדים ייעדו לצרפת מקום ב"סדר החדש" הנאצי שלאחר סיום המלחמה בניצחונה של גרמניה.

עם זאת, פעילותו הנמרצת של לאוואל שהידקה עוד ועוד את שיתוף הפעולה של ממשל פטן עם הנאצים, הביאה לתגובה נגדית של גורמים מתונים יותר בתוך ממשלת וישי. ב-13 בדצמבר 1940 דרש פטן מכל שרי ממשלתו מכתב התפטרות קולקטיבי. לאוואל, שהיה בטוח כי המדובר בצעד שנועד להסיט מן הדרך את שר העבודה בלין, לא היסס לחתום על המכתב. עם קבלת המכתב הודיע פטן ללאוואל כי הוא מקבל את התפטרותו. לאוואל נאסר באותו הערב. פטן הודיע כי הוא מבטל את משרת "סגן ראש הממשלה", וכי שר החוץ החדש במקומו של לאוואל, שנתפס כ"מספר 2" בממשל, ויורשו המיועד של פטן, יהיה פייר אטיין פלנדן, מדינאי שמרני, ששימש כראש ממשלה ברפובליקה השלישית, ונתפס כבעל קשרים טובים יותר עם בריטניה.

פלנדן ודרלאן

פלנדן, מדינאי שמרן ששימש כראש ממשלה בתקופת הרפובליקה השלישית, החזיק בתפקידו כ"שר החוץ" ולמעשה סגנו של פטן אך 56 ימים. הוא הוחלף באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, בפברואר 1941. דרלאן קיבל סמכויות נרחבות משל פלנדן, וכיהן אף כשר הפנים, ושר ההגנה, ושימש, למעשה, כראש המדינה דה פקטו. בינואר 1942 קיבל לידיו דרלן משרדי ממשלה נוספים וסמכויות נוספות. דרלאן המשיך את מדיניות קודמיו לפיה עתידה של צרפת נעוץ בשיתוף פעולה עם גרמניה. במאי 1941 הגיע דרלאן להבנה עם אוטו אבץ שגרירה הכל-יכול של גרמניה בפריז, ולפיה הוחזרו מקצת משבויי המלחמה, ונטל מימון הכיבוש הופחת, בתמורה למתן אפשרות לגרמניה להשתמש במתקניה הצבאיים של וישי בסוריה, לבנון ותוניסיה. הבנה זו כונתה "הפרוטוקולים של פריז", אך מעולם לא אושררה על ידי הצדדים, ולא נכנסה לתוקף. בתקופה זו איבד המשטר את הפופולריות ממנה נהנה. ההתנגדות מבפנים ומבחוץ גברה. אנשי הרזיסטנס הגבירו את פעילותם וזכו לתמיכה גוברת, וכך גם אנשי צבא צרפת החופשית שהצליחו לסחוף לצידם רבות ממושבות צרפת, ונראו עתה כאיום לגיטימי על הממשלה, ולא כחבורת מורדים. הגרמנים אף הם דרשו מידה גוברת והולכת של שיתוף פעולה. באופן אישי לא זכה דרלאן לאמונו של היטלר, ותחת לחץ גובר והולך נאלץ להתפטר מרוב סמכויותיו (פרט לפיקוד על הצבא) ולהעבירם ללאוואל, ששב לתפקיד סגן ראש הממשלה באפריל 1942.

כהונתו השנייה של לאוואל

פייר לאוואל

לאוואל קיבל לידיו את השלטון במקום דרלאן באפריל 1942. מתחילת כהונתו עמד בפני דרישות כלכליות מחמירות והולכות של הגרמנים, שלא הסתפקו בתשלום עבור מימון הכיבוש בשטחי צרפת, אלא גם דרשו משלוחו של כוח עבודה מיומן לגרמניה, שעיקר כוח האדם שלה היה עתה מגויס, ונשלח לחזית הרוסית. הדרישה לתשלומים, לחמרי גלם וכוח אדם, שהייתה למעשה דרישה לעובדי כפייה, נענתה מצידו של לאוואל בהתמקחות, שעסקה בעיקר בשחרורם של שבויי מלחמה תמורת העובדים שיישלחו לגרמניה. היה ברור כי העבודה היא בתנאי עבדות בלתי אנושיים, ורבים שיישלחו אל המפעלים לא ישובו בשלום לביתם. הדבר לא הרתיע את לאוואל, הלהוט לעשות רצון אדוניו הגרמניים. הוא עודד את יציאת העובדים לגרמניה. כאשר כל אמצעי התעמולה כשלו בגיוס העובדים הכריז לאוואל בשנת 1943 על "שירות עבודה", שהפך לחובה והפעיל את המיליציה הצרפתית - "המיליס" שהייתה המשטרה החשאית של המשטר שהוקמה בינואר 1943, על מנת לצוד עובדי כפייה ולשלחם לגרמניה.

במקביל, החריף לאוול את הצעדים כנגד היהודים. החקיקה האנטי יהודית הקיימת מימי תחילת המשטר החריפה, ופעולות לאיסופם של היהודים ומשלוחם למחנות המוות באזור הכבוש הסתייעו בפקידי וישי ובאנשי המשטרה והמיליציה שעמדו לרשות המשטר. פעולות אלו והצהרותיו הפומביות של לאוואל, כגון הצהרתו ביוני 1942 כי הוא מייחל לניצחונה של גרמניה, הביאו לאובדנה הסופי של הלגיטימיות של המשטר כלפי חוץ, ולאובדן הפופולריות שלו מבפנים. לאוואל עמד מול התנגדות גוברת והולכת של אנשי הרזיסטנס, כמו גם אל מול דרישות מחמירות והולכות מצד הגרמנים, ולחץ של גורמים מתוך המשטר עצמו להגברת שיתוף הפעולה.

ממבצע לפיד ועד לקיצו של המשטר

עם נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, במסגרת מבצע לפיד, ב-8 בנובמבר 1942, החליט היטלר לכבוש אף את שטחי "צרפת החופשית". מושבות צרפת בצפון אפריקה נכנעו לפולשים, ודרלאן עצמו, ששהה בצפון אפריקה בעת הפלישה, הודיע על תמיכתו בבעלות הברית (דרלאן נרצח בדצמבר 1942 על ידי פטריוט צרפתי, לאחר שבמשך זמן מה הוצג על ידי בעלות הברית כאלטרנטיבה השלטונית למרשל פטן). ב-12 בנובמבר הסתיים מבצע כיבושו של האזור החופשי. צבאה של וישי פוזר, אך שלטונה האזרחי של ממשלת וישי נותר בכל שטחי צרפת הכבושה. לאוואל המשיך לתפקד כראש הסמכות האזרחית בצרפת, עד הפלישה לנורמנדי ביוני 1944. עם התקדמות בעלות הברית בשטחה של צרפת, בספטמבר 1944, נסה ממשלת וישי לגרמניה, וייסדה ממשלת בובות בזיגמרינגן. פטן ולאוואל סירבו להשתתף בממשלה זו, שבראשה עמד פרנאן דה ברינון. ממשלה זו הייתה למעשה חסרת סמכויות וכינתה עצמה "הוועדה הממשלתית של צרפת". כאשר נכבשה זיגמרינגן באפריל 1945 בא הקץ גם על "ממשלה" זו.