צרפת של וישי | הראייה ההיסטוריוגרפית של משטר וישי
English: Vichy France

הראייה ההיסטוריוגרפית של משטר וישי

עם נפילת משטר וישי, ועלייתו של דה גול לשלטון, נתפס משטר וישי כמשטר בלתי חוקי, שאינו חלק לגיטימי מהמשכיות השלטון הצרפתי, ואנשיו בוגדים שפעלו בשליחותה של ממשלה זרה. משטר זה לא קרא לעצמו "הרפובליקה הצרפתית" אלא "המדינה הצרפתית", שינה את המוטו של המדינה מ"חירות, שוויון אחווה", ל"עבודה, משפחה, מולדת", ונתפס כנטע זר ולא לגיטימי.

ראייה זו מנעה הכרה בפשעי וישי כפשעים שביצעה המדינה הצרפתית כנגד אזרחיה, ותפסה את המעשים שבוצעו בין 1940 ל-1944 כמעשים חריגים ולא חוקתיים. אישים כדה-גול, שראה עצמו כמי שנמצא מעל לכל חלוקה פוליטית, קידמו את התפיסה של המעשים כאלו שלא נעשו בשמה של המדינה, כאשר הצביעו על הטיעונים המשפטיים לפיהם עצם ייסודו של משטר וישי היה מעשה לא חוקתי שנשען על הצבעה מפוקפקת. הראייה ההיסטורית אותה עודדו ממשלות צרפת בתקופה זו הייתה של צרפת הלוחמת והמתנגדת. מעשיהם של אנשי המיליס ויתר משתפי הפעולה הוצנעו. בשנת 1955 דרש הצנזור הצרפתי מהבמאי אלן רנה לקצץ מספר שניות מסרטו לילה וערפל בהן נראית תמונה של כובע מצחייה של שוטר צרפתי במחנה המעבר פיטיווייה (Pithiviers) שבצרפת, על מנת שהצופים לא יזהו את גירושם של היהודים עם פעולת השלטונות הצרפתים.

ראייה זו החלה להיסדק בשנות השישים. מחקרים ויצירות אומנות החלו להראות את הדרך בה פעלה וישי בשם המדינה הצרפתית, ואת האחריות של מדינה זו למעשים הנפשעים שנעשו, ובמיוחד לרדיפת היהודים. סרטו של מרסל אופולס " הצער והחמלה" (1969) היווה נקודת מפנה חשובה, ולאחריו באו יצירות כ"מר קליין" של ג'וזף לוסי" (1977)[13] ואף "שואה" של קלוד לנצמן (1985).[14] משפטיהם של פושעי וישי, ובמיוחד של מוריס פאפון שלאחר המלחמה המשיך ומילא תפקידי מפתח בממשל הצרפתי, הביאו אף הם להכרה כי פשעי וישי הם פשעיה של צרפת.

ב-16 ביולי 1995 נשא הנשיא ז'אק שיראק נאום ובו הכיר באחריותה של צרפת, כמדינה, למעשיה הנפשעים של וישי, ובמיוחד לסיוע שנתנה המשטרה הצרפתית להשמדת יהודי צרפת. הצהרה זו נחשבת לקו פרשת המים ביחסה של צרפת לוישי. לאחריה התאפשרו תביעות של ניצולי הרדיפות כנגד המדינה הצרפתית, וועדה ממלכתית שהוקמה בשנת 2000 שילמה לניצולים פיצויים בסכום של כחצי מיליארד אירו. בשנת 2009 הכירה "מועצת המדינה", הגוף המשפטי העליון של צרפת, בכך שצרפת סייעה לגירושים ולרדיפות, ונתנה גושפנקה משפטית להכרזתו של שיראק.[15]

ההיסטוריון אנרי רוסו בספרו "סינדרום וישי" (1987) מתאר את שיתוף הפעולה בזמן וישי כ"עבר שאינו עובר". מהדחקה והעלמה של השאלה היהודית וחלקה של המדינה הצרפתית בהשמדה, עבר הדיון באנטישמיות הצרפתית ובחלקה של וישי בהשמדה אל לב ליבו של הדיון ההיסטוריוגרפי[16] ספרים העוסקים בשואה, ובגורל היהודים, כגון "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל (2006) או יומנה של הלן בר שיצא לאור ב-2007 ויצירתה האוטוביוגרפית של אירן נמירובסקי "סוויטה צרפתית" שיצאה לאור ב-2004, הופכים לרבי מכר ומקדמים דיון בלתי פוסק ב"הגדרה המדויקת של האשם והאחריות שרובצים על צרפת" כדברי רוסו.[17]