צרפת של וישי | תבוסת צרפת במלחמה והקמת ממשלת וישי
English: Vichy France

תבוסת צרפת במלחמה והקמת ממשלת וישי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה על צרפת

עם כניסת צרפת למלחמת העולם השנייה ב-3 בספטמבר 1939, לא הייתה צרפת נחושה כפי שהייתה במלחמת העולם הראשונה. זרם פוליטי חזק הטיף לעמדות פרו גרמניות. על אף שראש הממשלה הצרפתי פול ריינו היה מנהיג תקיף, פעלו מחוץ לממשלה מאחורי הקלעים אנשים כפייר לאוואל, ראש הממשלה לשעבר וממובילי מדיניות הפייסנות, והמרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ששימש כשגריר במדריד, והמתין לעמדת הנהגה.

ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לצרפת ולארצות השפלה. כשהתבררו ממדי התבוסה הצרפתית, וכשהתברר שהצבא הצרפתי הוא בעל דוקטרינה מיושנת ומורל ירוד, ואינו מהווה יריב של ממש לצבא הגרמני שפעל בטקטיקה של מלחמת בזק, הופעל לחץ כבד על ריינו בממשלתו. ב-17 במאי, עת התבררו ממדי התבוסה, החליף ריינו את מפקד הצבא מוריס גמלאן בגנרל מקסים וייגאן אשר היה מפקד הצבא במזרח התיכון. כן קרא ריינו לשגריר צרפת במדריד, פטן, לשוב ממדריד ולסייע לו בתפקיד שר בממשלה. אהדתו של פטן למשטרו של מארחו במדריד פרנסיסקו פרנקו, ולגרמנים, הייתה ידועה. אין זה מקרה שבאותו יום עצמו, נשא לאוואל נאום בבית הנבחרים הצרפתי וקרא להקמת ממשלה בראשות פטן ווייגאן.

כאשר הובסו הצרפתים בקרב, וצבא המשלוח הבריטי פונה מדנקרק בחזרה לאי הבריטי במבצע דינמו, נאלצה הממשלה הצרפתית לעבור לעיר בורדו. עתה עמדו בפני הממשלה שתי חלופות. האחת, להמשיך ולהילחם מחוץ לצרפת - מן המושבות, והשנייה, לפעול כממשלה גולה באנגליה או אף להכריז על איחוד בין צרפת לאנגליה, כפי שהציע וינסטון צ'רצ'יל. האפשרות השנייה כונתה בפי התבוסתנים בממשלה - וייגאן, פטן ופול בודואן - "שלום נפרד", ושלושתם הטיפו לכך מן היום שבו נכנסו פטן ווייגאן לתפקידם. הייתה זאת כניעה לגרמניה. ריינו לא הצליח להעביר בממשלה החלטות שפירושן המשך המאבק, ולכן הודיע על התפטרותו ב-16 ביוני 1940. נשיא צרפת אלבר לברן זימן אליו את פטן והטיל עליו את הרכבת הממשלה. כל הגורמים שניסו להמשיך במאבק בגרמנים נוטרלו מעמדותיהם בפוליטיקה הצרפתית. שארל דה גול הוברח ב-17 ביוני במטוס בריטי לאנגליה, ריינו נמלט, ולאחר מכן הועמד לדין על ידי פטן באשמת בגידה, והמדינאי ז'ורז' מנדל, שרצה להימלט למושבות בצפון אפריקה ולהקים בהן ממשלה שתאבק בגרמנים, נאסר, ולאחר מכן נרצח. כך הונח הבסיס להקמת ממשלת וישי.

שביתת הנשק ותנאיה

הגנרל שארל הונציגר חותם על מסמך הכניעה הצרפתי, 22 ביוני 1940

ב-22 ביוני 1940 חתם נציג הצרפתים שארל הונציגר על מסמך כניעה שנוסח על ידי הגרמנים. מסמך נוסף נחתם בידי הצרפתים אל מול איטליה הפאשיסטית, שפלשה אף היא למזרח צרפת ב-10 ביוני 1940. תנאי הגרמנים הובאו לממשלת פטן יום קודם לכן, ונאמר להם שאינם נתונים למשא ומתן. פטן וממשלתו דנו בתנאים והחליטו לאשרם. כדי להשפיל את צרפת, הובאה משלחת הכניעה הצרפתית אל היער בקומפיין, לאותו המקום עצמו שבו חתמו הגרמנים על כניעתם במלחמת העולם הראשונה עשרים ושתיים שנים קודם לכן, ושם חתמה על המסמך שהניחו בפניה הגרמנים.

על פי תנאי הכניעה חולקה צרפת ל"אזור הכיבוש" ול"אזור החופשי". 60% משטחה של צרפת היו לשטח כבוש, שכלל את צפון צרפת (כולל פריז) ואת החוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה נגד אנגליה. ב-40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטן, כשהבירה החדשה הייתה העיר וישי. כחלק מתנאי ההסכם פורק למעשה הצבא הצרפתי (שהוגבל למאה אלף איש כפי שהוגבל הצבא הגרמני בהסכם ורסאי), נקבע כי הצי הצרפתי יפורק מנשקו ויישלח לעגון בנמלים, וצרפת חויבה בתשלום פיצויי מלחמה והוצאות צבא הכיבוש הגרמני, בהסגרה לידי הגרמנים של כל אדם שידרשו הגרמנים, ונקבע שגרמניה תמשיך להחזיק בשבויי המלחמה הצרפתים, סעיף שהביא לכך ששניים וחצי מיליון שבויים צרפתים הוחזקו עד תום המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.[2]

הכוחות המזוינים של ממשלת וישי

החזקתו של "צבא שביתת הנשק" בדרום צרפת נועדה לשמירה על הסדר הפנימי. ההסכם הותיר בידי צרפת גם את האפשרות לשמור על צבאה במושבות, וזאת במטרה לשמור על נכסים טריטוריאליים יקרי ערך אלו לצידן של מדינות הציר. "צבא שביתת הנשק" היה כפוף לפיקוד העליון של הצבא הגרמני. בנוסף לצבא הותר לממשלת וישי להחזיק בז'נדרמריה בת 60,000 שוטרים, ובכוח להגנה נגד מטוסים בן 10,000 חיילים. כוחות אלו סבלו ממחסור מתמיד בכוח אדם. צבא שביתת הנשק לא צויד בטנקים או בכלי רכב משוריינים. צבא זה לא פעל כנגד כוחות הרזיסטאנס שפעלו בדרום צרפת. תפקיד זה הופקד בידי אנשי המיליס, המשטרה החשאית שהוקמה על ידי ממשלת וישי. חלקים ניכרים מהצבא ערקו לשורות המאקי בנובמבר 1942, כאשר נכבש גם חלקה הדרומי של צרפת על ידי הגרמנים.

הסכם הכניעה צמצם גם את הכוחות שעמדו לרשות וישי במושבות, אך עדיין נותר בידיהם כוח ניכר. רק במזרח התיכון היו לממשל וישי 150,000 חיילים, מתוכם 55,000 חיילים במרוקו, 50,000 חיילים באלג'יריה ו-45,000 חיילים בסוריה ובלבנון, שכונו "צבא הלבאנט" (Armée du Levant). לרשות כוחות אלו עמדו כלי רכב משוריינים וטנקים, אם כי מסוגים מיושנים.

גיבוש ממשל וישי

בניין האופרה בווישי בו התכנסו בתי הפרלמנט הצרפתי לישיבה בה נוסד משטר וישי

ב-1 ביולי 1940 התכנסו לראשונה שני בתי הפרלמנט הצרפתי בעיר וישי במרכז צרפת, באזור החופשי. העיר שימשה עד אז כעיירת נופש לבני המעמד הגבוה, ובשל כך הייתה בעלת רשת טובה של מסילות ברזל, ומספר רב של בתי מלון, שנדרשו על מנת לשכן את צירי הממשל הרבים. מסיבות אלו נבחרה העיר כמרכז הממשלה החדשה.[3]

פייר לאוואל ולצידו רפאל אליבר עשו כל שביכולתם לשכנע את הצירים להעניק לפטן כוחות בלתי מוגבלים. מי שיכול היה לשמש כמשקל נגד, כדוגמת ז'ורז' מנדל או אדואר דאלאדיה, נעדר מן ההצבעה. מנהיגים צרפתים כמנדל ודאלאדיה היו בדרכם למושבות בצפון אפריקה, על האונייה "מאסיליה", בניסיון כושל להקים ממשלה גולה, ורבים אחרים נעדרו מסיבות שונות. ב-10 ביולי 1940 התקיימה ההצבעה, וההצעה התקבלה ברוב של 569 צירים כנגד 80 מתנגדים ו-30 נמנעים. ההצעה העניקה לפטן סמכויות נרחבות, לרבות סמכות לכתוב חוקה חדשה, "שתבטיח את זכויות העובד, המשפחה והמולדת".[4]

חוקיותה של הצבעה זו שנויה במחלוקת. תומכי צרפת החופשית, שהתיימרה להיות הגוף השלטוני הצרפתי שממשיך את הרפובליקה השלישית, טענו כי זו התקבלה שלא כחוק, במיוחד בשל מספרם הגדול של הנעדרים שלא מרצון, אך גם מסיבות חוקיות נוספות.[1]

ב-11 וב-12 ביולי הוציא פטן צווים, על פי סמכויותיו החדשות, שבהם קיבל על עצמו את כל רשויות המדינה - הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, וכן את התואר "ראש המדינה הצרפתית" (chef de l'État français). הוא מינה את לאוואל כסגנו ויורשו, ושלח את פרנאן דה ברינון כנציגו לממשל הכיבוש הגרמני בפריז. פטן שמר, להלכה, על תארים וסמכויות אלו עד 20 באוגוסט 1944. את הסיסמה הלאומית: "חירות, שוויון, אחווה" החליף בסיסמה שניסח עבורו אליבר: "עבודה, משפחה, מולדת" ("Travail, Famille, Patrie"). המשטר השעה את חירויות האזרח, הותקנו מחדש מעצרים מנהליים וצנזורה נרחבת, וגופים נבחרים הוחלפו בגופים ממונים.

בכירי המשטר הקודם כפול ריינו וז'ורז' מנדל, שהמשטר החדש הצליח לשים עליהם את ידו, נאסרו. חלקם הועמדו למשפט ראווה שכונה "משפט ריום" בטענה שהתנהגותם היא שהביאה לתבוסתה של צרפת במלחמה. הם נאסרו במהלך המלחמה בבתי כלא ובמחנות ריכוז גרמנים, וחלקם, כמנדל, נרצחו.

יחסי החוץ של ממשל וישי

על אף מאמציו של דה גול למנוע מהמשטר החדש לגיטימציה בינלאומית, ולבסס את "צרפת החופשית" כגוף השלטוני הלגיטימי המייצג את המשכיות המדינה הצרפתית, זכה משטר וישי להכרה הן מצד מדינות נייטרליות והן מצד מדינות שעמדו במצב מלחמה עם גרמניה. הן ארצות הברית והן ברית המועצות הכירו במשטר וישי. ארצות הברית שהייתה נייטרלית להלכה, וברית המועצות שהייתה בברית עם גרמניה הנאצית, לא נענו לניסיונותיו של דה גול, מלונדון, לקבל הכרה ב"צרפת החופשית" כישות המהווה את השלטון הצרפתי הלגיטימי. ארצות הברית שלחה אל וישי את האדמירל ויליאם ד. ליהי כשגריר. ברית המועצות ניתקה את קשריה עם משטר וישי רק לאחר שזה תמך בפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. גם קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה הקשורות אל חבר העמים הבריטי שמרו על נציגות דיפלומטית פעילה בווישי. נציג מדינת הוותיקן בווישי, מונסיניור ואלריו ואלרי, קיבץ סביבו סגל דיפלומטי ממדינות שונות. גם מדינות כבריטניה שעמדה במלחמה עם גרמניה, ובשלב מוקדם ביותר ביצעה פעולות מלחמתיות כנגד אנשי וישי, כגון פעולת מארס-אל-כביר ביולי 1940 שבה הושמד חלק ניכר מהצי הצרפתי ונהרגו בה 1,297 מלחים צרפתים, שמרה על מסגרת כלשהי של יחסים עם ממשל וישי, ועל אף שלא היה שגריר למשטר וישי בלונדון, עדיין שהה בה קונסול שייצג את האינטרסים של המשטר.[5]