שדרות רוטשילד | היסטוריה

היסטוריה

וינסטון צ'רצ'יל ומאיר דיזנגוף
ב-30 במרץ 1921 הגיע וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי, לביקור ממלכתי בעיר, וראש העיר מאיר דיזנגוף החליט להרשימו. מאחר שתל אביב הייתה אז בת פחות מ-15 שנה ורחובותיה היו דלים וחפים מצמחייה, הובאו עצים בוגרים מן המושבות הסמוכות, וניטעו באופן זמני בחולות שדרות רוטשילד. צ'רצ'יל עמד נפעם מול "העיר שהתפתחה פלאים", אך פרץ בצחוק למראה עץ שקרס וחשף את התרמית. דיזנגוף הנבוך לא ידע את נפשו, אך צ'רצ'יל רק טפח על שכמו ואמר לו: "מיסטר דיזנגוף, בלי שורשים שום דבר לא יצמח כאן"[2]

הקמה והתפתחות

שדרות רוטשילד היו בין ארבעת הרחובות הראשונים של תל אביב (שנקראה אז "אחוזת בית"), שנחנכו לאחר רחוב הרצל (הרחוב הראשון בעיר), ובניצב אליו. הרחובות נסללו על גבי דיונות חול אשר יושרו ושוטחו, ועליהן נבנו בתיה הראשונים של העיר. התוואי שהפך להיות השדרה היה ואדי קטן שאותו קשה היה ליישר באמצעים של אז, ואליו גם התנקזו מים רבים בחורף. בשל כך הוחלט למלאו בחול להשאירו כשטח פתוח שעליו לא ייבנו בתים אלא בצדיו, כרחוב עירוני רחב יותר.[3] בט"ו בשבט ה'תר"ע (1910) החלו נטיעות בשטח פתוח זה במטרה להפוך את הרחוב לשדרה הראשונה של העיר. חודשים אחדים לאחר מכן, בדצמבר 1910, החליט ועד אחוזת בית לקרוא לשדרה על שם הברון רוטשילד, ולמנות את מרדכי בן הלל הכהן ואת מאיר דיזנגוף להודיע על כך באופן רשמי לברון. אנשי אחוזת בית ראו בשדרה את תחילתה של שדרה מפוארת כדוגמת הבולווארים המפוארים של פריז,[4] וכך גם הציגוה לברון הצרפתי. השדרה נודעה כ"שדרות בנימין" או "בולבר רוטשילד"[5].

בשנת 1910 נחנך קיוסק ברחוב, והיה לחנות הראשונה בעיר.

שנים אחדות לאחר מכן, בפברואר 1914, הגיע לראשונה הברון לביקור בתל אביב, שם התקבל בזרי פרחים שהעניקו לו תלמידי בתי הספר, ותושבי העיר התאספו סביב השדרה[6]. אף הוקם לכבודו שער כבוד בתחילת השדרה.[7] היו מי שטענו, בטעות, ששם השדרה הוסב לרוטשילד לכבוד ביקור זה[8].

השדרות היו רחוב רוחבי שחצה את רחוב הרצל הראשי יחד עם שאר הרחובות הראשונים של העיר: רחוב אחד העם, רחוב ליליינבלום ורחוב יהודה הלוי - כל אחד מהם על שם אישיות מרכזית אחרת ברעיון הציוני ובהגשמתו. השדרה התחילה מפאתי שכונת נווה צדק ממערב ל"אחוזת בית", וקצהָ המזרחי הוביל אל החולות. הרעיון להקים שדרה בעלת "קצה פתוח" בחלקה המזרחי היה בסיס להמשך פיתוח עתידי של העיר, ואכן, כאשר התרחבה אחוזת-בית והפכה לתל אביב, נוספו לשדרה קטעים נוספים עד שנוצר התוואי הנוכחי.

עד מלחמת העולם הראשונה הגיעה השדרה בנתיבה מזרחה עד רחוב אלנבי, ולכל אורכה ניטעו עצי אזדרכת, ברוש, גרוויליאה ודקלי וושינגטוניה. עד 1922 הייתה השדרה גם השטח הציבורי הירוק היחיד בעיר, אז נחנכה גם גינת גרוזנברג.[9] באפריל 1915 סבלה תל אביב ממכת ארבה שפגע וחיסל כמעט את כל הצומח בתל אביב, בכלל זה את כל הצומח בשדרה. רק לאחר שתושבי תל אביב שגורשו בצו עות'מאני שבו אליה, חודשה הצמחייה בשדרה. בקצה כל קטע של השדרה הוקם מבנה קיוסק קטן. עצי שקמה ניטעו לראשונה רק ב-1930, וב-1932 ניטעו עצי פיקוס ראשונים, שאותם נטעו לאחר מכן גם ברוב רחובות מרכז תל אביב בזכות הצל הרב שהם מספקים.

1918 - 1948

ב-1926 יזמו המו"לית ברכה פלאי ואגודת הסופרים יריד ספרים שנערך בשדרה, תחת השם "יום הספר העברי". היריד, שהפך למסורת שנערכה במקום מדי שנה, התפתח מאוחר יותר והפך לשבוע הספר העברי המצוין בכל רחבי הארץ.[10]

הקהל ממתין לבואו של הברון רוטשילד בביקורו השני בתל אביב במאי 1925

מסוף שנות ה-20 החלה תל אביב להיבנות על-פי עקרונות תוכנית גדס לפיתוח תל אביב צפונה, תוכנית שבמסגרתה התרחבה העיר בתוך עשרים שנה עד נחל הירקון, כשגבולה המזרחי היה רחוב אבן גבירול.[11] התוכנית הקנתה לשדרה חשיבות רבה כציר המחבר את מרכזה ההיסטורי של העיר אל האזור החדש[12] (המכונה היום "הצפון הישן"), שבו נחנכו שדרות נוספות הממשיכות את הרצף האורבני שלה. התוכנית קבעה את מקומה של כיכר הבימה כמפרק עירוני בקצה הצפוני של שדרות רוטשילד, אשר היה עד תחילת שנות ה-30 "קצה פתוח". תוכננו שדרות נוספות מצפון המהוות המשך ישיר של השדרה, כך שתיווצר טבעת שדרות הכוללת את שדרות רוטשילד, שדרות ח"ן ושדרות בן-גוריון.[13] ב-1935 הונחה אבן הפינה של בית הבימה, משכנו החדש של תיאטרון הבימה, שהגדיר בצורה ברורה את סוף השדרה.

במהלך שנות ה-30, מ-1933, פעלה בתחילת הרחוב גם התחנה המרכזית של אגד ומוסך אוטובוסים. התחנה פעלה במקום והייתה למרכז תחבורתי חשוב של התקופה. ב-1938 נשכר "בית אבולעפיה" הסמוך ושימש כחלק מהתחנה, ובשנות ה-40 עברה אגד לתחנה המרכזית בנוה שאנן.

ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח (14 במאי 1948), נערך טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בבית דיזנגוף שבשדרה, בנוכחות ראשי היישוב ובראשם דוד בן-גוריון. אירוע לאומי מכונן זה נערך בתל אביב, מכיוון שירושלים הייתה נתונה תחת מצור. עם תום ההכרזה יצאו ההמונים אל הרחובות בריקודים, והחגיגות נערכו לאורך השדרה ורחוב אלנבי. ב-28 ביוני, כשבעה שבועות לאחר ההכרזה, נערך בכיכר הבימה שבקצה השדרה גם טקס ההשבעה של צבא ההגנה לישראל כצבא המדינה.[14]

הידרדרות

שדרות רוטשילד, מתוך סדרת תצלומי אוויר של זולטן קלוגר, 1938-1937

החל משנות השישים התרחש תהליך הדרגתי של הידרדרות השדרה והאזור,[15] שלווה בהגירה שלילית של תושבי השדרה ומרכז העיר הישן (אזור לב תל אביב), בהזנחת התשתיות ובהפיכת השדרה לעורק לתנועה ממונעת. תהליך זה נוצר כחלק ממגמה ארצית ועולמית, של היחלשות מרכזי הערים כתוצאה מפרבור ומהתחזקות מעמדו של הרכב הפרטי.

בשנות ה-60 תוכנן להמשיך את השדרה מערבה עד לחוף הים, תוך הריסת שכונות נוה צדק ומנשייה, במסגרת תוכנית להרחבת מע"ר תל אביב מערבה. בסופו של דבר הוחלט לגנוז את תוכנית הרחבת השדרה והריסת נוה צדק. בשריפה שארעה בשדרה ב-4 בפברואר 1966 ונודעה כאחת השריפות הגדולות במדינה נשרף כליל בית צים ששכן בפינת רחוב נחלת בנימין, ואדם אחד נהרג.[16]

בשנות ה-70 החלה מגמה של הריסת חלק מהבתים ההיסטוריים בתל אביב, ובכלל זה גם כמה מבתי השדרה. המוּדעוּת לשימור מבנים החלה להתפתח רק בשנות ה-80, ועד אז נהרסו "קולנוע שדרות" שפעל בשדרה ובתים היסטוריים נוספים בתחילת השדרה, שנבנו בשנות העשרה והעשרים ותחזוקתם הייתה לקויה מאוד. גם מרכז השדרה הוזנח במהלך תקופה זו, ובמשך שנות ה-80 וה-90 עמדו מרבית הקיוסקים של השדרה סגורים.

התחדשות השדרה

בשנת 1995 קיימה עיריית תל אביב תחרות אדריכלים לתכנון השדרות מחדש, אך יישום התוכניות לא יצא לפועל. לאחר היבחרו של רון חולדאי לראשות העיר בשנת 1998, החלו בשיפוץ שדרות העיר ובהן גם שדרות רוטשילד, תחת פיקוחו של אדריכל הנוף גדעון שריג. השדרה עברה שיפוץ ומעברי החולות שודרגו לשבילי מדשאות ארוכים. השדרות התמלאו בפרחים ובדשא, הוצבו בהן ספסלים ומתקני שעשועים לילדים, נסללו שבילי אופניים ומעברי הרחובות נעשו נוחים יותר. כמו כן, נפתחו מחדש הקיוסקים הפזורים לאורך השדרה, שהיו סגורים במשך שנים, ונפתחו בהם בתי קפה ומסעדות קטנות וגדולות. מאות ממבני השדרה הוכרזו כמבנים לשימור, ולצידם החלו לקום גורדי שחקים המיועדים לעסקים ולמלונאות. בעקבות השיפוץ מלאו השדרות באוכלוסיית האזור ובמבקרים, והפכו לאחד ממוקדי הבילוי המובילים של תל אביב, עובדה שהביאה גם לביקוש גבוה לבתי המגורים ולמשרדים לאורך השדרה ולעליית מחירי הנדל"ן, והשדרה חזרה להיות חלק חשוב במע"ר התל אביבי.[15] כיום, הדירות הצמודות לשדרות רוטשילד הן מהיקרות ביותר שניתן למצוא בעיר.

כתוצאה מההתחדשות העירונית זרמו לרחוב עסקים רבים. עם הזמן, בגלל צפיפות, בעיות חניה ונגישות עזבו רבים מהם את הרחוב. במקומם נכנסו סטארט אפים ועסקים קטנים.[17]

המחאה החברתית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחאת האוהלים (2011)
מאהל המחאה, 21 ביולי 2011

ב-14 ביולי 2011 הקימו קבוצה של פעילים חברתיים ביוזמתה של דפני ליף כמה אהלים בקצה הצפוני של השדרה כמחאה נגד המחירים הבלתי סבירים של הדיור בישראל. תוך ימים ספורים צברה המחאה תאוצה והוקמו בשדרות רוטשילד עשרות אוהלים. מחאה זו התגברה והתרחבה ומאהלים דומים החלו לקום גם בשדרות ובגנים נוספים בעיר ובערים אחרות בארץ. מחאה זו, שכונתה "מחאת האוהלים", התרחבה והובילה להפגנות בנות רבבות משתתפים. בזמן ימי המחאה, בקיץ 2011, הפכו שדרות רוטשילד למוקד המחאה בו ישב מטה המאבק ואליו הגיעו מדי יום אנשי ציבור, פוליטיקאים, פעילים חברתיים, זמרים, אמנים ואנשי רוח. בשיאו, כלל "מאהל רוטשילד" מאות אוהלים שנפרשו לאורך יותר מקילומטר בשדרה, מהבימה ועד רחוב אלנבי. המאהל החל להתפרק בהדרגה למחרת הפגנת ענק ב-3 בספטמבר ופורק סופית על ידי העירייה ב-3 באוקטובר יחד עם שאר המאהלים בעיר. גם לאחר התפוגגות מחאת האוהלים נשארה השדרה מוקד של הפגנות מחאה ונקודת יציאה למצעדי מחאה. המחאה החברתית, יחד עם שיקום השדרה והפיכתה למקום מרכזי ובעל אופי, הפכו את השדרה לאייקון חשוב של העיר ולבעלת מקום בהוויה הציבורית בישראל.