תורה | מעמד התורה בדתות האברהמיות
English: Torah

מעמד התורה בדתות האברהמיות

על פי היהדות, הנצרות והאסלאם, התורה (מלשון הוראה) נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני, לקוד ההתנהגותי האישי שכל אדם[5] חייב לציית לו.

במסורת היהודית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תורה מן השמים

התורה במסורת היהודית נחשבת למהות מקודשת, שניתנה מידי האל, כדי לתקן את האדם ולהביאו לחיי העולם הבא. התורה כוללת בתוכה תרי"ג (613) מצוות[6], כגון: האיסור ל שקר בדין, איסור על גניבת דעת, כיבוד הורים, השבת אבידה, האיסור לדבר לשון הרע, האיסור לעשוק, החובה להקים מערכת משפט לעשיית צדק, אמונה באלוהים ועוד.

הרמב"ם משקף את התפיסה הדתית הרווחת בכותבו: "הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה."[7] אף רבי יהודה הלוי כותב באופן דומה בספר הכוזרי: "אין ספק בדבר, כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם, השארות הנפשות לאחר אבדן הגופות."[8]

בהמשך, מזכיר הריה"ל את התפיסה הרווחת, על פיה כל חוכמה שקיימת בעולם, נרמזת בתורה: "אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות, דבר אשר אין כמוהו בכל תורה אחרת. אמר החבר: גדולה מזאת! הסנהדרין חובה הייתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקובלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות."[9]

פרשנות התורה בזרמי היהדות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מידות שהתורה נדרשת בהן

ישנן מספר גישות יהודיות להבנת הכתוב בספר התורה. אלו הן בעיקר השלושה המוצגות מטה:

  • הגישה האורתודוקסית: הגישה הנפוצה ביותר. לפיה לא ניתן להבין חלקים מסוימים של החומש על פי ההגיון אלא דרך התורה שבעל-פה אשר ניתנה לשיטתו של פלג זה, במעמד הר סיני, כמסורת לשונית. גישה זו טוענת להשתלשלות קבלת בסיס התורה שבעל פה ללא נתק בין רב לתלמיד עד למסירתה בתחילה על ידי משה רבינו (אבות א,א; הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).
  • הגישה הרפורמית: לפיה כל התורה נכתבה בידי בני אנוש ואינה פרי הכתבה של האל, אלא נוצרה בהשראתו. משנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להופיע בקרב הקונסרבטיבים, שהתנגדו לכך בתחילה, דעות דומות. הרקונסטרוקטיבים, לעומת הרפורמים, כלל לא מאמינים בהשפעה אלוהית על כותבי התורה אלא רואים בה מסמך אנושי לחלוטין.
  • הגישה הקראית: לפיה ניתן להבין את כל התורה כולה על ידי למידה יסודית שלה, כשהעושה כן מנוסה נאות, בניב המקראי של השפה העברית, בו ניתנה התורה. הקראים טוענים שההלכה צריכה להתבאר מן הפשט בדרך זו, כשאינה גורעת מהפשט עצמו, או מוסיפה עליו, וכל הסייגים ההלכתיים הקשורים באותה הלכה, עליהם להיות נייטרליים, כלומר, עליהם לא להתנגש עם פשט הכתוב, או כאמור, להוסיף עליו.

בנצרות ובאסלאם

תפיסות שונות לתורה מוצעות בעיקר על ידי הנצרות והאסלאם, שכן היהדות היא בסיסן של דתות אלו.

בנצרות, האספקלריות הנוגעות לטקסט התורני הן שונות בכל פלג וזרם. על פי הנצרות חוקי התורה שניתנו על ידי משה הם הברית הישנה, שהתבטלה אחרי הצליבה. התורה כלולה בכתבי הקודש הנוצריים. סיפורי החלק הראשון של בראשית, וסיפור יציאת מצרים הם מן המשפיעים על התאולוגיה הנוצרית. יציאת מצרים היא ארכיטיפ לסיפור הגאולה והשחרור שנחשב למקדים לסיפור הגאולה בידיו של ישו.

באסלאם, לפי הקוראן והחדית', התורה היא הספר הראשון שניתן לאנושות בהתגלות, וכלל את מצוותיו של האל, אך הטקסט המקורי שניתן נתעוות עם השנים בידי היהודים.