תנ"ך | פרשנות המקרא
English: Tanakh

פרשנות המקרא

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשני המקרא

פרשנות המקרא לבשה צורות רבות בתקופות השונות ובפי המחברים השונים. פרשנות המקרא, כמו תרגום המקרא, לרוב לא נעשתה רק בצורה מילולית, ולעיתים נלוותה לה פרשנות שהתאימה את הטקסט המקראי לתפיסת הפרשן או לנרטיב אותו ביקש ליצור. כך נפוצו פרשנויות המסבירות את הטקסט המקראי בצורה אלגורית או משלימות אותו בתוספות דרשניות שלא על פי הכתוב, אלא על פי מסורות מאוחרות בהם החזיק המפרש. כמו כן ישנה פרשנות עם מאפיינים של פולמוס, פרשנות שנועדה להתפלמס עם דוגמות נגדיות, כמו הדוגמה הנוצרית, הקראית, השומרונית והיהודית.

מדרשי אגדה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אגדה (יהדות)

חז"ל והדרשנים שבאו בעקבותיהם, מצאו בסיפורי התנ"ך כר נרחב להעברת מסריהם התאולוגיים או המוסריים ביצירתם האגדית. כפי הנראה, מטרת הדרשנים לא הייתה הצגת פרשנות מציאותית לטקסט, אלא חידוד רעיונותיהם ומסריהם באמצעות פרשנות מרחיבה שלו. כדברי הֶר[15] : "חכמים לא היו מעוניינים כלל ועיקר בדמויות ההיסטוריות הריאליות שבמקרא, אלא בלקח שאישיות מפורסמת עשויה או עלולה ללמד את בני הדורות הבאים." כך למשל, בסיפור עקדת יצחק, מקצר התנ"ך בתיאור המאורע הדרמטי, אך חז"ל[16] מילאו את החלל שנוצר בתיאורי הניסיונות שעשה השטן, לשכנע את אברהם ויצחק לחזור בהם.

במקום בו המקרא עשוי להתפרש כמעיד על ליקוי חמור בהתנהגותן של דמויות מופת מסוימות, נטו הדרשנים, שהניחו שפירוש זה אינו אפשרי, לפרשו באופן אחר. זאת אפשר למצוא למשל בסיפור ירידת אברהם ושרה למצרים, שם הציג המדרש את אברהם כבעל נאמן, שהחביא את אשתו בתוך תיבה והיה מוכן לשלם כל מכס שהוא, ובלבד שלא תתגלה ותיחטף, בעוד שהמקרא מתאר רק כיצד ביקש ממנה להימנע מלהציג עצמה כאשתו, בשביל שלא יפגעו בו לרעה.[17]

במקרים אחרים פירשו הדרשנים את המקרא דווקא באופן שיש בו גנאי לדמות המופת, מתוך הנחה שאף היא אינה חפה מטעויות וממגבלות אנושיות. כך בעוד שהמקרא[18] מתאר רק שיוסף דחה את ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר, עד שהעלילה עליו והובילה למאסרו, ישנם פירושים בחז"ל לפיהם בשלב מסוים יוסף נעתר לניסיון הפיתוי, אלא שחזר בו ברגע האחרון, או "שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו"[19] ועקב כך לא זכה שיצאו ממנו שנים עשר שבטים. כדברי הר: "לא דוד ושאול, אף לא לאה ודינה ההיסטוריים הם שעמדו במרכז עניינם של החכמים, הללו כבר מתו – "מאי דהוה – הוה" (מה שהיה - היה) – ... הרבה יותר חשוב היה לחכמים לתאר את דמויותיהם בצורה שיהא בה כדי לאלף, ואין זה מעלה או מוריד מי ומה באמת היו."[20]

בהתייחסם לדמויות מקראיות שנתפסו בעיניהם כשליליות, נהגו הדרשנים להכפישה כדי לחדד את רשעותה, לעיתים על סמך 'עוגן' לשוני קלוש. כך למשל בסיפור עשו ויעקב, הציגו חז"ל את עשו כרשע שעבר עברות חמורות ביותר.[21]

ספר היובלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספר היובלים

מחבר ספר היובלים נהג לא פעם להוסיף פירושים לסיפורי התנ"ך כדי שיתאימו למסרים החינוכיים הערכיים או הלאומיים שברצונו להעביר, לעיתים עד כדי הוצאת "העוקץ" מהסיפור והעברתו למחוז אחר לגמרי.[22] בסיפור עקידת יצחק למשל, מתואר כיצד היוזמה לניסיון העקידה מגיעה מ"השר משטמה" (המזכיר את השטן שבספר איוב). אברהם מתואר בספר זה כמונותיאיסט שמרד באלילות בכל מאודו.

פילון האלכסנדרוני

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילון האלכסנדרוני

במקביל ולפני חז"ל פעלו מספר מחברים שהיו זרים למסורת הפרושית וממשיכתה הרבנית. הם נמנו על הכיתות והזרמים האחרים ביהדות בית שני. רבים מהם חיו בקרב היהדות דוברת-היוונית במערב, שהתקיימה בסביבה תרבותית ומחשבתית הלניסטית והסתמכה על נוסח תרגום השבעים. אחד הבולטים מאלו היה פילון האלכסנדרוני שפעל טרם יוספוס. פילון נקט גישה דומה לגישתו, אם כי כתיבתו מנוסחת באופן שונה, בהתאם לסוגת הכתיבה ההלניסטית שהייתה מקובלת בסביבת מגוריו במצרים, וכללה דקדוק בפרטים, תיאורי טבע ונוף והבעת רגשות. ניתן לראות זאת בתיאור הארוך שמסר על ירידת אברם ושרי למצרים, וגם הוא כיוספוס ניקה את אברם מכל דבר שקר, והציגו כדמות מרשימה, בעלת חכמה וידע רב. סגנונו של פילון לא השתמר ביהדות שלאחר החורבן אך הייתה לו השפעה עצומה בנצרות: האלגוריות מרחיקות-הלכת שלו היוו בסיס לאסכולה הפרשנית האלכסנדרונית, שנטתה לעקור כליל את פשט המקרא ולהציג את הטקסט כמסמל משמעויות נסתרות.

יוסף בן מתתיהו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יוסף בן מתתיהו

הבולט בין המחברים עבור קהל הלניסטי הוא ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים. בן מתתיהו פנה לקהל נוכרי, ואף כתב בפירוש כי בעיניו סיפורי המקרא "אינם ידועים לרוב בני האדם מחמת עתיקותם."[23] בן מתתיהו שם לו למטרה לתאר את כל קורות היהודים מבריאת העולם ועד ימיו, לקהל הלניסטי-רומי. יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, המושתתים על מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במילים ששם בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמת היהודים, שם ציטט כביכול את נאומו של אלעזר בן יאיר על המצדה.[24] יוסף גם שילב בספרו פרשנות מרחיבה של התנ"ך, לפיה אברם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כבעל יושר אינטלקטואלי, שמחמתו יצא נגד התרבות האלילית שהכיר, ומכוחו מוכן לקבל כל רעיון, אם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידיו כראשון המונותאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה.

בן מתתיהו הסתמך על התנ"ך בכתבו את הספר, אך בחר מתוכו בעיקר את החלקים ההיסטוריים בהם סבר שקוראיו ימצאו עניין, ומאלו השמיט אזכורי אירועים שחשש שיפגעו בתדמית ההיסטורית והתרבותית של עם ישראל. בן מתתיהו הרשה לעצמו להשמיט סיפורים משמעותיים בתולדות עם ישראל המתוארים בתנ"ך, כמו מעשה העגל ושבירת הלוחות, מי מריבה, צרעת מרים ואחרים. שאיפתו הייתה להציג את אבותיו הקדומים ואת מורשתו התרבותית באור חיובי ככל הניתן, ולשם כך הציג טקסט תנ"כי "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, זאת לעיתים גם על חשבון דיוק בפרטים ההיסטוריים כפי שהם מוצגים בתנ"ך.[25] כך למשל ראינו בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי, לעומת התיאור התנ"כי, ממנו משתמע שאברם אף שיקר למלך מצרים וטען בפניו כי שרי אחותו.

פרופ' אברהם שליט "מניח בביטחון גמור" כי יוספוס, שאולי לא סמך על שליטתו בשפה היוונית, נעזר ברטורים ובכותבים זרים, כדי להבטיח את איכותו החיצונית של הטקסט, ומכאן שזו הייתה חשובה בעיניו יותר מהעברת הפרטים המדויקים שאירעו בפועל. כן טוען שליט כי יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל". מעשה זה מצביע אף הוא על חשיבות הצורה ועל "חיבוב" הטקסט על הקורא הנוכרי, על חשבון המסירה המדויקת. שינויים ודגשים אלה ואחרים מלמדים על עולמו התרבותי של יוספוס; על רצונו להגיש לקורא חומר קריא, מעמיק ו"זורם"; ועל שאיפתו לייקר את אבותיו ואת מקורותיו היהודיים בעיניו.

ספרים חיצוניים

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ספר יהודית, קדמוניות היהודים

פרשנות המקרא בימי הביניים

פרשנות המקרא המודרנית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביקורת המקרא